יום השואה: הון, נאצים ושלטון – היטלר וקשריו עם הבורגנות הגרמנית

הפאשיזם מוצג לרוב כ"מהפכת נגד" או כ"מהפכת מנע" של המעמדות השליטים בעקבות העמקת המחאה החברתית שקמה כתולדה ממלחמת העולם הראשונה, ובייחוד התקוממויות העממיות ומרד הפועלים בגרמניה בין נובמבר 1918 לינואר 1919 ובאיטליה בשנים 1920-1919.

ברצוני להתייחס דווקא למקרה הגרמני. הנאציזם עלה לשלטון "רק" ב-1933, בשונה מהפאשיזם האיטלקי שעשה זאת באוקטובר 1922. אבל המקרה הגרמני ייחודי, כי השכבות השליטות בארה"ב ובאירופה המערבית גילו "הבנת יתר" כלפי השליטים החדשים, וזאת על רקע המשבר הקפיטליסטי שפרץ ב-1929.

2016-05-02_201218

היטלר ותעשיינים גרמנים ליד הדגם הראשון של המכונית פולסקווגן (צילום: הומניטה)

המשבר הכלכלי בגרמניה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה והשקיעה בחובות גדולים למדינות הליבה האימפריאליסטיות, אפשרו לאלה, באמצעות הבנקים המרכזיים, להכתיב את המדיניות הכלכלית הגרמנית. ב-1931, בעיצומו של המשבר העולמי, הן הכתיבו אף את מדיניות הפנים הגרמנית. (כל דמיון לתפקידם של קרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי כנושים כלפי יוון בשל חובותיה אינו מקרי בהחלט.)

להציל את גרמניה

המדינות האימפריאליסטיות, שרצו להבטיח את פירעון החובות, שאפו "להציל את גרמניה" ולכן דרשו לשלב את המפלגה הנאצית במוסדות המדינה. מפלגה זו זכתה באותן שנים בתמיכתם הנדיבה של תעשייני הפלדה הגרמנים. בעקבותיהם, מעסיקים גדולים רבים תמכו בנאצים שהבטיחו לשמור על הסדר החברתי הקיים.

אך אין לשכוח, שבאותה עת ביקשו גם ראשי המפלגה הסוציאלדמוקרטית מהעובדים "להקריב קרבנות" כדי להציל את כלכלת גרמניה הקפיטליסטית. מזכ"ל איגוד עובדי העץ וחבר הפרלמנט מטעם הסוציאלדמוקרטים, פריץ טארנוב, דרש עוד ב-1931 "להשתדך עם המעבידים" על מנת להציל את המשק. יתרעלכן, הסוציאלדמוקרטים חיפשו (ואף מימשו) בריתות ממשלתיות עם הימין הפוליטי "הקלאסי", השמרני שבשלטון בטענה שזה נחוץ כדי לעצור את המגפה הנאצית.

הטענה של הס"ד הייתה שהימין הוא ה"רע במיעוטו בנסיבות הקיימות". מה שלא מנע, מאוחר יותר, מאותו "ימין קלאסי" להתחבר אל הנאצים שבשלטון, לחזקם ולהשתלב במכונת המלחמה וההשמדה ההיטלראית.

"השידוך עם המעבידים" לא נשא פרי. המעסיקים ברובם הגדול תמכו בנאצים ולא רק בשל פחד בפני מהפכה. בתחילת שנות ה-30 לא עמדה גרמניה בפני מהפכה חברתית. מה שעמד על סדר היום היה הצורך לשקם את שיעורי הרווח של בעלי ההון נוכח העמקת המשבר הקפיטליסטי העולמי. על מנת להגשים מטרה זו, היה הכרח בפירוק מעמד הפועלים מהפוטנציאל המהפכני שלו. המדיניות הכלכלית של ממשלות גרמניה בתחילת שנות ה-30, "מדיניות ההלם" בניסוחה של נעמי קליין, עשתה שמות ברמת החיים של העובדים ומשפחותיהם וגרמה אבטלה המונית.

או להציל את העובדים

מול מדיניות הידוק החגורה שניהלו הסוציאלדמוקרטים שבשלטון – בשותפות עם השמרנים, עמדו רק פעילי האיגודים המקצועיים שהיו חברים ב"ארגון האיגודים האדום" של המפלגה הקומוניסטית. אלה נשאו לבדם בנטל המאבק העצמאי של מעמד העובדים מול המדיניות השמרנית והסוציאלדמוקרטית, והציבו חלופה למפלגה הנאצית, שזכתה בתמיכה גוברת בקרב שכבות הביניים.

עם הגעתם לשלטון בשנת 1933, הגיעה העת של הנאצים "להחזיר טובה" למעסיקים ולהוציא אל מחוץ לחוק כל התארגנות מעמדית. כך נפתח הפרק העקוב מדם של דיכוי המוני ורצח סיטוני שנמשך עד 1945. גם טארנוב, המנהיג הסוציאלדמוקרט שהוזכר לעיל, לא ניצל מגל הדיכוי הנאצי הברוטלי. הוא נאלץ לנטוש את גרמניה ולגלות לשבדיה.

אך ב-1945, לפי בקשה מפורשת של הפיקוד העליון האמריקאי ששלט במערבה של גרמניה, הוא שב אליה. הממשל האמריקאי חשש מפני צמיחת האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים שפעלו בשני חלקי גרמניה לארגוני העובדים הגדולים. כדי להחליש את כוחם של הפעילים הקומוניסטים בקרב העובדים, פעל טארנוב להחיות את פדרציית האיגודים המקצועיים הס"ד ((DGB במערב גרמניה.

אנני לקרואהריז

* פרופ' אנני לקרואהריז היא מרצה החוקרת את הקשר בין נאציזם וקפיטליזם באוניברסיטה פאריס 8. היא גם פעילה ותיקה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. מאמר זה הוא תקציר מרשימה ארוכה יותר שפורסמה בגיליון אפריל של הירחון "לה פרס נובל מגזין יהודי מתקדם" היוצא לאור בפאריס, והוא המשכו של השבועון הקומוניסטי ביידיש "נייע פרעסע". המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".