בתחילת משבר הקורונה פרסמתי ב"זו הדרך" (18.3) מאמר על עתידה של חברת אל–על, שכותרתו – "יש להלאים את המוביל הלאומי". היו אלה מילים כואבות שיצאו מליבו של טכנאי ותיק, על סף הפרישה לגמלאות, שהוצא לחל"ת בניגוד לרצונו. מאז עברו יותר מחודשיים, החברה משותקת ורוב עובדיה בחל"ת. לצערי, אשר יגורתי בא לי ובא לנו – כל עובדי אל על. המגמות שתיארתי אז רק התעצמו, ולכן היום אני פסימי הרבה יותר.
הפגנת עובדי "אל על" מול הכנסת ומשרד האוצר, 10 במאי (צילום: ועד עובדים)
כעובד ותיק חשבתי שראיתי הכל. אבל המשבר הנוכחי, לעומת משברי החברה הקודמים, הפתיע אותי, בגלל שנדמה שזו טרגדיה שתוצאותיה ידועות מראש: סגירת החברה. נכון לכתיבת שורות אלה, הפקתי ארבעה לקחים שברצוני לחלוק עם קוראי "זו הדרך":
פיטורים תמורת סיוע: אין גבול לחוצפת הממשלה היוצאת, ואני מניח שכך יהיה גם בממשלה הנכנסת: האוצר מוכן להעניק ערבות (שזה לא ממש סיוע) כדי שהחברה תוכל ללוות 400 מיליון דולר מהבנקים, אך תמורת פיטורים המוניים – כשליש ממצבת כוח האדם של החברה: 2,000 עובדות ועובדים, מטייסים ועד לצוותי הניקיון של המטוסים. האם "השר החברתי" היוצא, משה כחלון, עמד מאחורי דרישה זו? או רק הדרג הניהולי הבכיר במשרדו? לא ברור וגם לא משנה. שמענו את כחלון נואם בטלוויזיה על "חובת הממשלה להילחם באבטלה" בעקבות משבר הקורונה. אלה המילים, אבל במעשים תורם משרדו תרומה משמעותית להעמקת האבטלה, המקיפה כבר רבע מהעובדים במשק הישראלי.
המעסיקים שמים את ידם על חסכונות העובדים: בתי הדין לעבודה, המחוזי והארצי, אישרו משיכת 115 מיליון שקל מקרנות הפיצויים של העובדים, כפי שדרשו משרד האוצר וההסתדרות. האחרונה צידדה דווקא בדרישת הממשלה והבעלים, והשליכה את נטל הצלת החברה על חבריה – עובדי אל על. זה תקדים מסוכן לגבי מאבקי העובדים הבאים, בהם תסכים ההסתדרות לפגוע בזכויות העובדים כדי לקדם את האינטרסים של המעסיקים. יצוין שההנהלה ביקשה לעשות שימוש במאות מיליוני שקלים שבקופות העובדים למימון פעילותה השוטפת בעת משבר הקורונה. היא ביקשה להשתמש בכספי קרנות פיצויים בסך כ-413 מיליון שקלים: 229 מיליון שקל שבנאמנות "כלל פיצויים" וכ-190 מיליון שקל שבנאמנות "פסגות קופות גמל ופנסיה". ההסתדרות הודיעה לבית המשפט כי תסכים למשיכת כספים בסך 115 מיליון שקל, לאור "הנסיבות הקיצוניות שנוצרו עקב המשבר", ועל מנת שניתן יהיה לשלם משכורות למיעוט עובדי החברה שעדיין פעילים. ההסתדרות ממהרת להגיש את תשלום חשבון המשבר לעובדים – אבל לא דורשת דבר מהבעלים.
ההסתדרות – לטובת מי בדיוק? ההתנהגות הבזויה של ההסתדרות מובילה אותי לשאלה: ההסתדרות אמורה להגן על העובדים או על בעלי ההון? קולה של ההסתדרות לא נשמע בחודשים שחלפו מאז פרוץ המשבר, וכאשר נשמע סוף סוף היה זה דווקא כדי לתמוך בארגוני המעסיקים ובאינטרסים שלהם. היא לא קיימה שום מחאה, שום הפגנה – שום כלום! אך במעשיה באל–על היא בפירוש פעלה נגד העובדים. מדוע היא לא מארגנת פעולות סולידריות עמנו? הרי יש לה מנופים חזקים לכך! מדוע אין סולידריות פעילה של עובדי התחבורה, הנמלים, רשות שדות התעופה או לכל הפחות עובדי חברות התעופה האחרות?
מועצת העובדים לא יכולה לגודל המשימה: אותו יו"ר ועד שקרא רק לפני שנה להתפקד לליכוד "כדי להשפיע מבפנים", עלה בשבועיים האחרונים על בריקדות. על כך אפשר לומר שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אך זה לא מספיק – חייבים להרעיש עולמות!
למאמר שפורסם ב"זו הדרך" על עתידה של חברת אל–על, שכותרתו – "יש להלאים את המוביל הלאומי" (עמ' 7(.
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/03/G12_2020.pdf
