אני מתגעגע לתופיק טובי – למנהיג סולל הדרך, למדריך שאוזנו כרויה, לידיד הקרוב, לקומוניסט הגא והרגיש, שכולנו קראנו לו פשוט תופיק. לראשונה ראיתי אותו בכנס האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים בקולנוע מאי בחיפה ב-22 באוקטובר 1948. הייתי אז בן 9, ונסעתי עם הורי לאירוע. בביתנו דובר רבות לקראתו, שכן אבי, אליושה, נמנה עם מארגניו. אני זוכר את האולם המקושט, את האווירה החגיגית, את החיוכים ולחיצות הידיים. כולם היו לבושים כמו לחג, למרות שהיו אלה ימים של מלחמה. בשלב כלשהו אמי הובילה אותי אל מאחורי הקלעים, לחלל שבו התכנסו הדוברים. שם ראיתי לראשונה את תופיק טובי ומנהיגים ערבים נוספים.
תופיק טובי (צילום: אל אתיחאד)
על חוויית הכנס ההיסטורי הזה כתב אליושה ברשימתו "חג האיחוד": "דגל המפלגה עולה על הבימה ודגל הליגה לשחרור לאומי, עם משמר כבוד של חברים יהודים וערבים. האולם קם על רגליו בתשואות אדירות. אלף ומחצה אגרופים מורמים. אלף ומחצה פרצופים מחייכים ונרגשים. אלף ומחצה זוגות עיניים מאושרות".
בהשראת כנס האיחוד, הוסיף אליושה באותה רשימה: "לעתים קרובות, קרובות מאוד, מרגישים אנו: לא קל להיות קומוניסט, ואך לעתים רחוקות הרגשנו באופן מוחשי כל–כך, מה טוב להיות קומוניסט".
בשנותי במזכירות בנק"י, ובהמשך כחבר מזכירות מפלגה, ידעתי שדלתו פתוחה תמיד, וכי שום שאלה לא נחשבה בעיניו קלת ערך מדי מכדי שיאזין, יציע הצעה ויסייע במציאת פתרון. למרות עומס התפקידים בהנהגת המפלגה, בריכוז סיעת מק"י (ובהמשך – סיעת חד"ש) בכנסת, בהנהגות של ועדים ציבוריים רבים – הוא מעולם לא טען שאין לו זמן.
בדיונים, לעתים נוקבים, הוא מעולם לא הרים את הקול, לא הכריז בפסקנות: "זו עמדת המפלגה!", אלא קידם דיאלוג פתוח והציג נימוקים במטרה לשכנע הן בנושאים פוליטיים והן בנושאים ארגוניים. גישה בונה זו בלטה בהכנות לוועידות ובתפניות היסטוריות, שהיו לא מעטות בשנותיו בהנהגת המפלגה. הוא ראה בפלורליזם של דעות במפלגה ערובה לדיון פורה, המאפשר ללבן את העמדות ולהגיע לסיכומים המשקפים נכון את המציאות.
נקודה זו הדגיש תופיק בסיכום הדיון בוועידה ה-22 של מק"י (1993), במהלכה גם הודיע על פרישתו מכל תפקידיו בשל מצבו הבריאותי: "פלורליזם זו חובה לחשוב, חובה להשמיע וחובה להקשיב בחברות ובכבוד הדדי, ואחר–כך לפעול יחד לפי סיכומים והחלטות. צריך לראות זאת כשלימות. אחרת, אם כל אחד יתפוס בחלק מהבגד – בסוף הוא ייקרע…
"גם להבא נקדם את המפלגה בוויכוח פורה, במחשבה יוצרת, בהקשבה הדדית, ובדרך זו נצא מאוחדים. על אחדות זו עלינו לשמור כעל בבת עיננו. נלמד להקשיב לדעה האחרת שאינה מקובלת, נקשיב בכבוד ובסבלנות ולא בעוינות ובהתפרצות. לזה מצפים מאיתנו ציבור האוהדים וכלל חברי המפלגה".
הקשבה, ויכוח פורה וכבוד, הדגיש בהמשך הסיכום, איפשרו את בניית האחדות האיתנה היהודית–ערבית של מק"י למרות התנאים הקשים של אפליה לאומית וסכסוך לאומי, ואת שיתוף הפעולה עם שוחרי שלום ודמוקרטיה בעלי השקפות שונות. "לא נוכל", אמר, "לחולל לבד את השינוי בארץ הזאת. עלינו לגדול ובמקביל – לגבש חזית רחבה עם מי שנצליח לשכנע, או מי שיסיק מסקנות נכונות מההתפתחות החברתית והפוליטית".
את תפיסתו זו יישם בפעילותו הציבורית. דבריו ועמדותיו זכו בהערכה רבה בכל ארגון דמוקרטי ציבורי, בו היה שותף להנהגה. בזאת נוכחתי לדעת בפעילות לצידו בוועד השלום הישראלי ובוועד לשיפור היחסים עם ברית–המועצות. הוא עמד בקשרי ידידות ושיתוף פעולה הדוקים עם חברי הכנסת אורה נמיר ושבח וייס (העבודה), אברהם מלמד (מפד"ל), אורי אבנרי (העולם הזה), ויקטור שם–טוב ונפתלי פדר (מפ"ם), ועם אישים רבים נוספים.
גם בזירה הבינלאומית האזינו לדבריו בקשב רב. ב-1983 נסענו יחד למושב מועצת השלום העולמית, שנערך בפראג. תופיק, שנמנה עם הנהגתה של מועצת השלום, יזם במסגרתה פגישה, אחת הראשונות, של אישי ציבור ישראלים עם יאסר ערפאת, יו"ר אש"ף. בפגישה זו השתתפו גם ד"ר רוחמה מרטון והבימאי ג'אד נאמן.
הוא התמיד שנים ארוכות בניסיונות השכנוע של ישראלים ופלסטינים באפשרות של פתרון שלום צודק, גם כאשר מאמצים אלה היו כמו חציבה בסלע. הכבוד וההערכה לתופיק תרמו רבות לחיזוק מעמדה של מק"י בקרב הקומוניסטים ושוחרי השלום והחירות בעולם.
במהלך יובל השנים, במהלכן מילא תפקיד מרכזי בהנהגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, של האוכלוסייה הערבית ושל חד"ש, השקיע את מיטב מרצו בטיפוחה של שותפות הפעולה המתקדמת היהודית–ערבית. הוא ראה בשותפות מכבדת תנאי לקידום כל שינוי פוליטי וחברתי. הקפיד על ייצוג יהודי–ערבי בהרכב של מוסדות נבחרים, בפעילות בארגונים ציבוריים ובהרכב של משלחות.
דבריו של תופיק טובי בפתיחת הוועידה ה-15 של מק"י, על רקע משבר הפילוג (1965), נותרו מעוררי השראה. באותם ימים של זעזוע עמוק, הוא הנחיל לנו את החזון של מק"י כמפלגה המגלמת את הטוב והישר בשני העמים–האחים, והנוצרת את התקווה, כי חרף כל הקשיים – תמשיך לחיות ולשגשג ותביא את מעמד הפועלים והמוני העם לחוף מבטחים.
יורם גוז'נסקי
