נציגי הממשלה הביאו, כמדי שנה, בפני הכנסת את ההצעה להארכת התקנות לשעת חירום, הנמצאות בתוקף מאז קום המדינה. אך תקנות אלה לא עמדו לנו כשהיינו עדים למצב חירום אמיתי, לסופה החורפית שניתקה בתים מחשמל, פגעה באנשים, במכוניות ובעצים, וחסמה כבישים.
העובדה שכביש מספר 1 נחסם בגלל הסופה, הייתה בכותרות. אך אף לא אחד מכלי התקשורת לא הבליט את העובדה, ששני אנשים קיפחו את חייהם בשיטפון בנגב. שם לא נותק החשמל, שכן – ביישוב הבדואי ההוא אין חשמל כלל. אך במקום שהמדינה תפעל להסדרת מציאות חייהם של האזרחים הערבים-הבדואים, היא בוחרת לקדם את תכנית פראוור המסוכנת, שתוביל לנישולם מאדמותיהם ומבתיהם.
מדוע כלי התקשורת עסקו לעייפה בסופה, אך שני אנשים שנסחפו בשיטפון וקיפחו את חייהם, לא זכו בהתייחסות המתאימה? אם היו אלה תושבי בת-ים, כלום מותם לא היה זוכה בכותרות ראשיות? אבל האזרחים השקופים האלה, שאיש אינו רואה אותם, השקופים בכל מה שקשור לזכויותיהם, לתשתיותיהם, לחיבור בתיהם לחשמל, לזכאות של ילדיהם לחינוך – הם גם שקופים בכל מה שקשור לחיים.
זהו כתם על המצח של הפוליטיקה ושל התקשורת בישראל, שלא הגיבו לאסון שאירע בנגב ושלא העמידו על סדר היום הציבורי את מצבם של עשרות אלפי הערבים-הבדואים, שמנותקים מהחשמל לא משך כמה שעות או ימים, אלא דרך קבע. מוטב כי הממשלה, כאשר היא מבקשת שנאשר-מחדש את התקנות לשעת חירום, תיתן דעתה לאסון הזה, המהווה כשלעצמו מצב חירום התובע מענה הולם.
דבריו של ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש בעת דיון במליאת הכנסת בשבוע שעבר
מתפרסמים בגיליון השבוע של "זו הדרך"
