חזית אנטי-פשיסטית עכשיו היא התשובה לסכנות שבתוצאות הבחירות לכנסת ה-21

הזרם הפשיסטי בימין ניצח בבחירות לכנסת ה-21 והוא ירכיב את הממשלה. ניצחונו מחייב אותנו לפעול בדחיפות להקמתה הבלתימהוססת של חזית יהודיתערבית אנטיפשיסטית בישראל. את יסודותיה הפוליטיים והארגוניים צריך להתחיל להניח כבר עכשיו.

אני מבחין ביודעין בין הקריאה להקמת חזית אנטיפשיסטית, על אף הקשיים שבהקמתה במציאות הישראלית (לבטח אחרי הבחירות), לבין הקריאה להקמת מחנה דמוקרטי – קריאה המדשדשת במקום זה יותר מעשור. ניסיונות בוסר להקמה לא צלחו.

2019-05-06_202606

מחנה דמוקרטי עשוי לצמוח מתוך חזית אנטיפשיסטית ומבחירותיה האסטרטגיות, אך מחנה דמוקרטי אינו תחליף לחזית אנטיפשיסטית. הפעולה להקמתו לא יכולה לעמוד בתחרות איתה ולא להיות קודמת לה.

ההיסטוריה מלמדת שפשיזם בדרך כלל מנצח לא רק בשל עוצמתם ויכולותיהם הבלתינדלות של הכוחות הפשיסטיים, אלא גם בשל ההיסוס וההתנהלות הרופפת של קורבנותיו ושל הכוחות הלאפשיסטיים שנרתעו מהמאבק להגנת החירויות והמרחב הדמוקרטי בטרם הגיעו הלהבות אליהם.

אנו מצפים שחלקים מתרחבים בציבור הישראלי יגלו שסלחנות כלפי מדיניות של הדרה ושל גזענות כלפי המיעוט הלאומי הערבי בישראל וכלפי העם הפלסטיני בכלל – תאפשר לדיקטטורה הפשיסטית לשלוט בחיי החברה הישראלית ככלל. זו תקבע את כללי המשחק ותפגע קשות בחיים הציבוריים והפוליטיים, בחירויות הדמוקרטיות ובטוהר המידות בישראל מעבר לפגיעה במיעוט הלאומי.

המאפיין הראשוני של פשיזם הוא גזענות והסתה נגד המיעוט הלאומי או מיעוטים אחרים, במקביל לליבוי הרגשות השוביניסטיים, העליונות הגזעית והתוקפנות אצל הרוב. אך הכוחות הפשיסטיים אינם מסתפקים בהשתלטות על קבוצות המיעוט ועל הקבוצות המדוכאות. מטרתם העיקרית היא להשתלט באופן כולל וסוחף על רצונותיו ועמדותיו של עם הרוב.

מערכת הבחירות הנוכחית לכנסת הוכיחה זאת באופן בוטה: באמצעות הגברת ההסתה נגד הציבור הערבי, הצליחו נתניהו והמחנה הפשיסטי אותו הוא מוביל להעמיק את שליטתם בגורלו ובעמדותיו של הרוב היהודי בישראל. לרוב היו כל הסיבות להיפטר משלטונו של נתניהו, המנהיג המושחת ביותר שהנהיג ממשלה בישראל, אך הא בחר לחזקו.

כמוביל המחנה הפשיסטי, נתניהו מנהיג לא רק את הכיבוש, ההתנחלות, האפרטהייד השיסוי הלאומי והשנאה. הוא מייצג את האינטרסים של השכבה הקפיטליסטית הצרה וההגמונית המעוניינת שהממסד הישראלי יהיה כלי שרת בידי ההון הגדול, המקומי והגלובלי. ההון חותר לשלוט בכל אוצרות המדינה ולהצר את הזכויות הכלכליות והחברתיות של ציבור העובדים ושל השכבות

העממיות ואת החירויות הדמוקרטיות הבסיסיות.

תהליכי הפשיזציה של החיים הם במקרה זה אמצעי להעמקת תהליכי ההפרטה, הקיטוב החברתי הבלתימרוסן, השחיתות המשתוללת, כלומר להשתלטות כלכלית ופוליטית דורסנית. היהודים והערבים בחברה הישראלית יהיו, רובם ככולם, קורבנות ישירים של תהליכים אלה.

התנגדות לפשיזם או דוקיום איתו

בצל המשבר העמוק אליו מוביל נתניהו, היו הסממנים הדמוקרטיים של המשטר בישראל, על מגבלותיהם, לצנינים בעיניו ולמכשול שצריך להסיר מדרכו של שלטון הימין הקיצוני. הדבר נעשה מסוכן יותר, מאחר שנתניהו מאמין שתוצאות הבחירות העניקו לו את הכוח הדרוש ואת המנדט לעשות כן.

במסע הבחירות המשסה ובעקבותיו, מטפח מחנה הימין הפשיסטי בישראל בוז כלפי בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל, כלפי הפרקליטות, כלפי מערכות אכיפת החוק, כלפי מבקר המדינה, כלפי מוסד היועמ"ש לממשלה, כלפי החוק הבינלאומי, כלפי שלטון החוק וכלפי חופש הביטוי וחופש העיתונות. בעיניו אלה מפגעים שהגיעה העת להכניעם לגחמותיו של הימין המתנחלי.

לאחרונה נשמעים דיווחים בתקשורת על כך שנתניהו מתעקש להציב בראש משרד המשפטים איש ליכוד נאמן שיהיה מוכן להילחם בבג"ץ, לחסל את עצמאותה של מערכת המשפט, להעביר חוקים דורסניים ולאחוקתיים בכנסת, לחסום את יכולת התערבותה של מערכת המשפט, ובייחוד להציל את נתניהו מכתבי האישום.

מציאות זו מחייבת אותנו לאתר את הכוחות היהודיים והערביים המוכנים לשתף פעולה בבניית חזית אנטיפשיסטית, לפתח כלים משותפים להגנת המרחב הדמוקרטי, לקדם את השוויון הלאומי והאזרחי של המיעוט הלאומי הערבי, ולהתמקד במשימה לעצור את המשך ההידרדרות למשטר של אפרטהייד, סיפוח ותוקפנות מלחמתית.

זה לא הזמן לבזבז את המאמצים על בניית תנועות פוליטיות חדשות כתגובה לאכזבה מתוצאות הבחירות, בעיקר של מפלגות השמאל הציוני.

העתיד הקודר כבר כאן, והוא טומן בחובו איומים וסכנות המחייבים את כל המודאגים לרכז את המאמצים באסטרטגיה אחת של מאבק משותף יהודיערבי – חזית אנטיפשיסטית מאוחדת וחזקה, שתקשה על הממשלה האנטידמוקרטית שתקום לבצע את מדיניותה ותציע לקורבנותיה אופק ותקווה .

הניסיון ההיסטורי מלמד שהכוחות הפשיסטיים העדיפו לשמור על האינטרסים המעמדיים שהם משרתים ולקדם את מדיניותם ותכניותיהם בכלים ובאמצעים חוקיים. הם ישתמשו בכללי משחק הנראים דמוקרטיים כל עוד הדבר מתאפשר.

הם ויתרו על כללי המשחק הדמוקרטיים ופנו לדיקטטורה גלויה ולאלימות שלטונית דורסנית כלפי פנים וכלפי חוץ ככל שהמשטר נקלע למשבר עמוק שלא ניתן היה לנהל אותו יותר.

הניסיונות להמעיט בסכנות הנלוות לתוצאות הבחירות האחרונות בטענה שהחלופה שהציבו הגנרלים מול נתניהו לא הייתה טובה יותר, או בטענה שהשמיעו הקוראים להחרים את הבחירות בקרב הערבים ("כולם ציונים", "ידי כולם מגואלות בדמו של העם הפלסטיני", "כולם אחראים לעקירתו של העם הפלסטיני ממולדתו", "זו בחירה בין פשיזם אחד לאחר") – מפספסים את הקשר המהותי בין המשבר העמוק שאליו נקלע נתניהו לבין פנייתו לעבר שלטון פשיסטי כמפלטו האחרון.

מקורה העיקרי של סכנת הפשיזם בישראל היום איננו במוסר, בפוליטיקה ובערכים המעוותים של נתניהו, אלא במשבר המחניק בו הוא שרוי. מכאן נובעת הסכנה בהישארותו בשלטון.

המשימה עכשיו אינה איך עומדים ביחד, אלא איך נערכים להדוף את הפשיזם

בתנאים החדשים והחמורים התשובה אינה יכולה להסתכם בכך ש"עומדים ביחד". עכשיו נחוץ לגבש קוטב אנטי פשיסטי יהודיערבי שמוכן לפעולה משותפת בנושא הקונקרטי הזה.

לאחרונה באה לידי ביטוי תפישה שגויה של הפוליטיקה ובמרכזה הניסיון לרכוב על רגשות הייאוש והאכזבה ולהמר על תחושות התסכול של חלקים בציבור היהודי והערבי.

מטרת תפישה זו לטשטש את ההבדלים בעמדות בין הכוחות הפוליטיים השונים, לבטל את מסגרות המאבק הקיימות, ולערבב את הקלפים מחדש בתקווה שייוולד תמהיל פוליטי מסוג אחר – ללא חדות פוליטית, ללא מאפיינים רעיוניים ברורים, ללא מבנה ארגוני, ללא הארגונים הפוליטיים הקיימים וללא מסגרות המאבק המושרשות בזירות השונות בארץ זה עשרות שנים. מבלי לפגוע בזכותם של קבוצות ואנשים לפעול ולהתארגן כראות עיניהם, אין ביכולתם של ניסיונות אלה להיות מענה למציאות החדשה בעקבות הבחירות.

תחושות התסכול העמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל (בעיקר בקרב מפלגות השמאל הציוני) ואחוז ההצבעה הנמוך בקרב הבוחרים הערבים מחייבים בחינה מחדש של סיבות העומק לנסיגה. עלינו לנתח את תרומת הכניעה הרעיוניתפוליטית של ארגוני השמאל הציוני לשיח הפוליטי של הימין הקיצוני ואת התחמקותם מלהתמודד מולו ולהיאבק נגדו.

הערכה אמיצה של סיבות התבוסה מחייבת את השמאל הציוני לבחינה מחדש של הנחות הייסוד הרעיוניות והפוליטיות שלו. עלינו להציע חלופות פוליטיות ורעיוניות שיתנו מענה לציבור המאוכזב.

במקום ללמוד ולנתח לעומק את המשבר המעמיק בסדר הדמוקרטי, ישנם המעדיפים לנצל את התסכול ואף להיבנות ממנו. אלה שולפים מהמגירה תכניות פוליטיות מוכנות ופועלים לקדמן על חשבון הצורך בפעולה משותפת.

במקום לאפשר להתנגדות הכנה להתפתחות הפשיסטית לקבוע את צורות ההתארגנות הפוליטית ואת מסגרות המאבק והמחאה הדרושות (בשיתוף פעולה כן עם הכוחות המרכזיים הפועלים בנושא מאז ומתמיד), ישנם המעדיפים לקפוץ על ההזדמנות כדי להציע את עצמם כתחליף לחיפוש תשובה ולפעולה שיהיו פרי של תהליך של חשיבה משותפת ושל ניתוח קולקטיבי.

לא התארגנות מתוך תסכול, אלא מאבק עיקש

בחזית אנטיפשיסטית חייב להיות מקום לכולם – גם לאלה שקראו להחרים את הבחירות. חומרת המשבר מחייבת את כל הכוחות המוכנים למאבק להביע נכונות לקחת חלק בבניית סכר של מאבק יהודיערבי עממי ורחב בפני השיטפון הגזעני והדורסני של ממשלת הימין הקיצוני החדשה בהנהגת נתניהו ומול חוקי האפרטהייד.

המשימה היא להצר את צעדי הממשלה ואת ניסיונות המילוט שלה מהמשבר הכולל אליו היא מובילה באמצעות מהלכים גזעניים יותר, הסתה לאומנית, מלחמות חדשות, סיפוחים ועסקת המאה ההרסנית של טראמפ.

כשיצאה הקריאות של מק"י וחד"ש, לפני הבחירות וגם מיד לאחריהן, להקמת חזית יהודיתערבית אנטיפשיסטית – הכוונה הייתה כנה ואחראית. זה צעד שייעודו הרבה מעבר לרצון "לסמן וי" או לקבל נקודות בדעת הקהל.

זו קריאה לפעולה מידית ומתוך אחריות היסטורית המופנית לכל השותפים הפוטנציאליים: בואו ונניח יחד את יסודות הפעולה המשותפת להקמת חזית זו.

מק"י, המפלגה היהודיתערבית ההיסטורית, יחד עם שותפיה בחד"ש וברשימת חד"שתע"ל, הם היחידים בקרב הרשימות בצד השמאלי של המפה הפוליטית ובקרב הרשימות הפועלות בציבור הערבי – שלא רק שלא נסוגו, אלא אף חיזקו את הכוח ואת הייצוג.

ההישג של חד"שתע"ל מבהיר עוד יותר שהקריאה לשיתוף פעולה בחזית דמוקרטית ואנטיפשיסטית רחבה אינה מתוך תסכול וייאוש, אלא מבטאת מאבק עיקש נגד התסכול והייאוש של מתנגדי הפשיזם – תהא שייכותם האידיאולוגית והפוליטית שלהם אשר תהא. חיוני לקיים בהקדם מפגש התייעצות מייצג שידון באופן ראשוני ב בבניית החזית האנטיפשיסטית המוצעת ובבסיס העקרוני והערכי עליו תתבסס.

עיסאם מח'ול

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב