ישראל מכירה בשטחים שנכבשו ב-67 כבשטחים כבושים ('מוחזקים' בלשונה) – למעט הגולן וירושלים המזרחית שסופחו לישראל, אך סיפוחה אינו מוכר בעולם. על פי החוק הבינלאומי, אמנת ז'נבה הרביעית, העברת אוכלוסייה כובשת לשטח כבוש היא בלתי חוקית. בג"צ אמנם הכשיר התנחלויות בנימוקי 'ביטחון' ו/או על 'קרקעות מדינה' (למרות קיום מנגנוני הפקעה ההופכים קרקע פרטית לקרקעות מדינה) – אך נמנע מהכשרתן על קרקעות שנשארו בבעלות פרטית. על פניו, ביהמ"ש העליון מנסה להימנע מהחלטות הסותרות בעליל את החוק הבינלאומי, כדי לשמור על מראית עין של ישראל כמדינה מכבדת חוק. בית המשפט ניסה גם להימנע מפגיעה בחופש הקניין, הכלול בחוק יסוד בעל סטטוס חוקתי.
דוח לוי וניסיון ההלבנה
כבר ב-2004 ביקש ראש הממשלה שרון מטליה ששון, עובדת פרקליטות המדינה לשעבר, לחבר דו"ח על מצבם המשפטי של "המאחזים" (שם מכובס להתנחלויות שלא אושרו על ידי הממשלה ולכן הן 'בלתי חוקיות' גם 'מבחינה פנימית'). דו"ח ששון שלל מכל וכל הכשרה משפטית של מאחזים. ב-2012 בעת פרשת מיגרון הזמין רה"מ נתניהו את אדמונד לוי, שופט ביהמ"ש העליון בדימוס ותומך התנחלות, לתת חוות דעת אחרת בעניין הכשרה חוקית של מאחזים. לוי ועוזריו טענו שהגדה אינה שטח כבוש כיוון שאין מדינה שהכירה בשלטון ירדן בגדה. הם אף הרחיקו לכת וקבעו שלפי הצהרת בלפור, שאישר חבר הלאומים, הגדה נכללה במסגרת ה'בית הלאומי' ליהודים.
בארץ מצטטים תועמלני ימין את דו"ח לוי כפרשנות לגיטימית. למותר לציין שפרשנות הזויה ולא רלוונטית זו אינה מקובלת אף לא על אחד מהגורמים הבינלאומיים. אילולא סברה ממשלת ליכוד שפרשנות לוי תגרור את ישראל לעימות עם רוב בעלות בריתה – מה מונע ממנה לספח את הגדה? הפחד מאבדן הלגיטימציה של ישראל ומהסנקציות שינקטו נגדה מדינות אחרות והחשש מפני עימות בין הרשות המבצעת לבין פסק דין חלוט של הרשות השיפוטית והשלכותיו על תפיסת ישראל כ'דמוקרטית', הם שעוצרים את נתניהו.
פרשנות דו"ח לוי הפכה בשנים האחרונות בסיס האיום של הימין לחוקק בכנסת 'חוק הסדרה' גורף של מאחזים בלתי חוקיים, שיגבר על התנגדות בג"צ ויכשיר מאחזים, גם אם הם על קרקע פרטית. כרגע מצדדים בחוק כ-25 חברי כנסת מהליכוד, מתוכם 9 שרים ויו"ר הכנסת. הם חתמו בספטמבר על מסמך האומר: "אנו תומכים בחקיקת חוק ההסדרה, שנועד להסדיר בדרך חוקית את בתי התושבים בעמונה, עפרה, נתיב האבות ובהתיישבות כולה ביהודה ושומרון, ולמנוע עיוות מוסרי, אנושי וחברתי, שייווצר על ידי פינוי של מאות ואלפי משפחות שבנו את ביתן בתמיכה ובסיוע של ממשלות ישראל לדורותיהן". בבית היהודי הסתבך בנט באמירה שיש 'למסור את הנפש' בעניין זה, אמירה המזכירה את ימי יגאל עמיר וההתנתקות בעזה.
היועץ המשפטי של הממשלה עמיחי מנדלבליט קבע כי "החוק אינו חוקתי, לא יעמוד במבחן בג"ץ ויזיק ליתר ההתיישבות ביהודה ושומרון". לא כל חברי הקואליציה תומכים בחוק ההסדרה. בני בגין ויעלון גינו כבר ב-2012, בעת פרשת מיגרון, את רעיון 'חוק ההסדרה' ואמרו עליו שהוא "גזל באמצעות חקיקה". לאחרונה הוסיף בגין: "הצעת החוק הזאת היא כל כך גרועה. החוק הזה כל כך רע, כל כך קיצוני בסטייה שלו מערכים חברתיים. אני אומר שזו שאלה מוסרית – קבוצת אנשים מחליטה להקים צריפים או אף בתים על קרקע לא לה ביודעה שהקרקע לא לה".
עמונה כסמל
המאבק על עמונה, שהוקמה על יד עפרה ב-1997 על אדמות פלסטיניות פרטיות, אינו חדש. עמונה, כמו מיגרון לפניה, הפכה עתה לסמל מאמצי תנועת המתנחלים לנישול הפלסטינים מאדמותיהם, להסרת כל מגבלות בייהוד השטחים ולהכפפת המדינה, החקיקה והמשפט – לתכליותיה. ב-2006 הרסה המדינה תשעה מבנים בעמונה. ב-2008 עתרו בעלי הקרקעות הפלסטינים הנגזלים לבג"צ. ב-2010 התחייבה הממשלה בפני בית המשפט העליון להרוס את עמונה עד סוף 2012, אח"כ אישר בג"צ דחיה עד סוף 2013. ב-2014 הוצע להעתיק את הישוב לחלקה סמוכה שאדמתה מוגדרת כ"נכסי נפקדים", אך הסתבר שגם שם ישנם בעלים פלסטינים שעתרו לבג"צ.
ב-2014 דחה בג"צ בפעם השביעית את הפינוי ונתן למדינה עוד שנתיים. זמן זה עומד להסתיים לקראת סוף דצמבר, ומכאן המהומה העכשווית. מה שמייחד את הדיון סביב עמונה הוא תשומת הלב והמעקב האישי הלוחץ מצד ממשל אובמה ומזכירות המדינה וזה מלחיץ מאד את נתניהו. הוא חושש מתגובת אובמה בתקופה שלאחר הבחירות בארה"ב ולפני פרישתו מהנשיאות. ראש הממשלה מנסה לדחות את פינוי עמונה וגם להימנע מעימות ראש בראש עם ביהמ"ש העליון ועם החוק הבינלאומי. בחודשיים הקרובים ינסה כנראה נתניהו למנוע את חקיקת חוק ההסדרה. האם המחנה הציוני יעזור לו? האם תפונה עמונה?
אבישי ארליך
