במה עוסק צה"ל? או נשאל זאת אחרת: במה לא עוסק צה"ל? מתברר שהבדיחה לפיה למדינת ישראל היה צבא ועכשיו לצבא יש מדינה – אינה רחוקה מהאמת. כך עולה לפחות מדיונים שנערכו ב-7 במאי במסגרת הכנס השנתי של האגודה הישראלית למדע המדינה, שהתקיים במכללה האקדמית אשקלון.
שאלת יחסה של החברה הישראלית לכוחות הצבא והשלכותיה על (כמעט) כל תחומי החיים, העסיקה ומעסיקה רבות חוקרים ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה. באחד המושבים של הכנס שנערך באשקלון, תחת הכותרת "ניהול מלחמות ושלום" (כותרת שהיא מעניינת כשלעצמה: "ניהול מלחמות ושלום" – כאילו מדובר בשאלה עסקית או כלכלית), הופיעו רס"ן רינת משה והסוציולוג גיא ברוקר, העובדים במרכז מדעי ההתנהגות בצה"ל. הם הציגו את תוצאות הביניים של מחקר שהם עורכים כעת ובמרכזו – "המלחמות החדשות והלגיטימציה לפעולה צבאית".
למי שלא מצוי בשפה הצה"לית, מערך מדעי ההתנהגות הוא מערך מקצועי, הפרוש בכל זרועות ויחידות צה"ל, ומשתייך מבחינה מקצועית לאגף כוח אדם (אכ"א). ייעודו של המערך הוא "ליישם ידע מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה לטובת שיפור האפקטיביות של יחידות צה"ל ולטובת מיצוי וטיפוח המשאב האנושי". במחלקה, הפועלת בקריה שבמרכז תל-אביב, מועסקים סוציולוגים, פסיכולוגים, יועצים ארגוניים, סטטיסטיקאים ועוד – חלקם בקבע וחלקם כאזרחים. מחקריה ופרסומיה של המחלקה מסווגים בדרך כלל. כמו כן, עורך המערך הצה"לי בקביעות סקרים ומחקרים לבדיקת רמת המוטיבציה לשרת, המוכנות לשרת (סובייקטיבית ואובייקטיבית), ומידת ההתמדה בשירות. תוצאות המחקרים מועברות גם למשרד החינוך "ומאפשרות לזהות בעיות ועניינים הדורשים דגש או טיפול מיוחד, ולשפר את התאמת התוכנית 'הנכונות לשרת והמוכנות לצה"ל' שמפעיל המשרד".
מתי התחילו הבעיות?
ובכן, לצה"ל יש בעיה: הנכונות של האוכלוסייה האזרחית הישראלית לשלם מחיר כבד במלחמות – הולכת ופוחתת. לדברי רס"ן משה, "אופי המלחמות השתנה עם הזמן. כעת הן הפכו למלחמות א-סימטריות ושדה המערכה הם האזרחים. גם הדוקטרינה הצבאית משתנה וקשה להגדיר מה נחשב כישלון ומה נחשב ניצחון". לדבריה, "שאלת זכויות האדם נעשתה גלובלית: מדינות, ארגונים ומוסדות מגלים חוסר סבלנות גובר נוכח מספר קרבנות האזרחיים". היא הדגישה ששינויים אלה מתחוללים הן בממשלות ("הזקוקות לניצחון ברור בכל מחיר" – והכוונה, כמובן, לחיי אדם), והן בקרב האוכלוסייה האזרחית ("שלא תמיד מוכנה לשלם מחיר כזה"). הסוציולוג גיא ברוקר השלים את התמונה והגדיר שלוש תקופות מעצבות "בכל הנוגע להסכמה החברתית המצדיקה את הגיוס הקולקטיבי במלחמה הכרוך בתשלום בחיי אדם". את התקופה הראשונה (1973-1948) הוא מגדיר כ-"לגיטימציה שקופה". לדבריו, אז הייתה "קיימת הסכמה חברתית גורפת, האיום נראה כאיום קיומי, והתוצאה: היעדר מחאה". התקופה השנייה – שהתחילה ב-1973 עם מלחמת יום הכיפורים, ונמשכה עד האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 – מוגדרת בפיו כתקופה של "לגיטימציה מאותגרת". "החיילים שבאו להפגין מול בית ראש הממשלה ב-1973, 400 אלף המפגינים שהתכנסו כדי למחות על האירועים בסברה ושתילה, והקמת ארגונים כגון 'בצלם' ואף התארגנויות מחאה של חיילים בתוך הצבא ומחוצה לו – מפחיתים את הלגיטימציה של כל פעולה הצבאית", אמר. כעת, החל בשנת 2000, אנו, לדבריו, בעידן "הלגיטימציה המרסנת". קרי: הממשלה והצבא אמורים להבין ש-"יש מגבלות לכוח, שנלחמים בתוך אוכלוסייה אזרחית, שהמושג 'חזית' השתנה לחלוטין".
אז מה עושים?
לדברי משה וברוקר, בתקופה החדשה מופעלים לחצים על הממשלות לנקוט ב-"מדיניות ניצית יותר". כלומר, הדרג המדיני לוחץ על הדרג הצבאי הבכיר לפעול להשגת יעדים צבאיים במהירות. בתוך הצבא, דרג פיקוד הביניים הוא "הניצב בסד הלחצים בין הפיקוד העליון, הדורש תוצאות ומהר, לבין החיילים הרוצים 'להשלים את המלאכה'". הצעתם של החוקרים: בכל פעולה צבאית "יש להדגיש את המימד הקיומי במטרותיה. נכונות הציבור לנשיאת מחיר פוחתת והולכת כאשר מטרת הלחימה אינה נתפסת כאיום קיומי על חייו".
חוקרים אחרים שלקחו חלק בכנס הציגו מחקרים לגבי "רגישותן של חברות דמוקרטיות לנפגעים ולהשפעתה על ניהול מלחמה", "דיפלומטיה ציבורית במדים: המיליטריזציה של מדיניות החוץ הישראלית", ועוד.
נ"ע
