משבר הקורונה גרר שלל התייחסויות, אך נדמה שיש כמה לקחים מהמשבר לגביהם כולם מסכימים. בשבועות האחרונים נראה שהדרישות למעורבות ממשלתית גבוהה יותר, לסולידריות חברתית ולתכנון כלכלי שלא מתחשב רק ברווח מאחדות עובדי תרבות, מפעילות פעוטונים, מובטלים ובעלי עסקים קטנים. סדרת מאמרים שפרסמו לאחרונה באתר "מדיום" פרופ' הנדריק ואגנאר (Wagenaar) ופרופ' ברברה פריינסק (Prainsack), שני מדעני מדינה בולטים בשמאל האירופי, מוקדשת ללקחים הברורים של המשבר. בסקירה שפרסמתי ב'פיגומים – כתב עת למחשבה סוציאליסטית עכשווית', סקרתי בפירוט את ניתוחם של השניים. ברשימה זו אעמוד על עיקרי הדברים.
יש סיבה לכך שהקורונה אוצרת בתוכה פוטנציאל לשינוי גדול: היא שמטה את הקרקע מתחת להנחת היסוד של הסדר הקיים – ההנחה שאי–אפשר לעצור אותו. משפט המיוחס לפרדריק ג'יימסון אומר שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. הקורונה, שהתיכה וחיברה את כל הדרישות והמאבקים, הוכיחה שאפשר אחרת. מצד אחד, הסתבר שאפשר פשוט לחלק כסף מהאוצר לעצמאים ולהפסיק את עבודת כל המפעלים המזהמים, כפי שדורשת כבר שנים התנועה הסביבתית. מצד שני, ראינו איך ממשלות ניסו לעקוב אחרי אזרחיהן דרך אפליקציות, ואיך מנהיגי הימין הפופוליסטי החדש בארצות הברית ובברזיל מכחישים את המדע תוך כדי המשבר וגוזרים בכך קטסטרופה על אומות שלמות. גם אם הכל יחזור לקדמותו, לרבים ברור עתה שלא רק שאפשר "להקפיא את הזמן", אפשר גם לשנות כיוון.
סדרת המאמרים מציגה שבעה פתרונות מנומקים, הנסמכים על ניתוח המשבר, זהות נפגעיו והשיטות להתמודד איתו:
1. חיזוק התשתיות הציבוריות: הקורונה פגעה קשה יותר בחברות עם שירותים ציבוריים מופרטים. ההוכחה המיידית היא שיעורי התמותה הגבוהים יותר בארה"ב, בה שירותי הבריאות פרטיים, מאשר במדינות סוציאל־דמוקרטיות. אך פערים קיימים בתחומים נוספים. בחסות הקורונה נטשו הסטודנטים הזרים את ספסלי הלימודים בבריטניה, כך שאוניברסיטאות העילית האנגליות מתחננות לתמיכה ציבורית מהמדינה – וזאת לאחר שנים ארוכות בהן הובילו את הפרטת ההשכלה הגבוהה במדינה. בגרמניה, שם ההשכלה הגבוהה היא משאב ציבורי, בעיה כזאת כלל לא עלתה.
2. דיור כמוצר ציבורי: קורת גג היא זכות, לא סחורה, ותנאי מחייה ירודים הופכים בעת מגיפה סכנה לבריאות הציבור. המחברים לא טוענים שיש להוריד את מחירי הדירות, אלא טענה מהותית יותר: בעלות על דירה אינה צריכה להיות תנאי לדיור יציב. בצד המאבק להוזלת דירות, צריך להגן באופן נרחב על שוכרים. צעדים אפשריים למטרה זו כוללים מיסוי נרחב על דירות להשקעה, ובאופן רדיקלי יותר – איסור על בנקים לגבות פרעון משכנתא שיעלה על שיעור מסוים מהמשכורת השנתית של שוכרי הדירות. איסור זה יגביל הן את מחירי הדירות והן את עושק הציבור בידי הבנקים, וכפועל יוצא מכך יוריד גם את שכר הדירה.
3. עתיד העבודה: בסדר הקפיטליסטי הנוכחי מבוססת העבודה על אי־ודאות: את הקביעות במשרה מלאה ובחוזה קיבוצי החליפו שברי משרות, עבודות זמניות, העסקה קבלנית ושאר צורות ניצול, שמשמעותן היא שכר נמוך וביטחון תעסוקתי נמוך מאוד, וכתוצאה מכך בעתות משבר קל יותר לפגוע בעובדים. ואגנאר ופריינסק מזכירים שתי רפורמות אפשריות בעולם העבודה, המבטיחות קיום מינימלי גם ללא תעסוקה. הראשונה, אותה הגו פמיניסטיות מרקסיסטיות בשנות ה־70, היא תשלום עבור עבודות הבית. השנייה היא הכנסה בסיסית אוניברסלית – פתרון שבגרסתו השמאלית משמעותו תשלום חודשי של המדינה לאזרחיה, שאינו מותנה בדבר ולא מחליף קצבאות אחרות.
4. שיקום משרדי הממשלה: הפקידות זקוקה לחיזוק סמכויותיה מול ההון הפרטי. תוך עידוד יצירתיות בשירותים הציבוריים והכשרה ראויה של עובדי המגזר הציבורי, אפשר יהיה להפוך את שלטון נערי האוצר על פיו וליצור שירות ציבורי מצוין הקשוב לאינטרס הציבורי, בניגוד לחברות פרטיות.
5. אחריות תאגידית: המחברים מציעים לנקוט מגוון צעדים עם מול חברות הענק: הפשוט ביותר הוא מיסוי הולם, אך החשוב ביותר הוא דמוקרטיזציה של מקומות העבודה ושל טיב הבעלות על חברות. צעד נוסף הוא גדיעת הקשרים האינטימיים בין האליטות העסקיות, הפיננסיות והפוליטיות, אשר באים לידי ביטוי בין השאר במעבר פקידים בכירים למגזר הפרטי.
6. הדפסת כסף: תוך התנערות ממיתוסים שקריים על סימטריה בין חובן של מדינות לחוב של משקי בית, מציעים המחברים שהממשלות יחזרו לשלוט במחזור המטבע שלהן דרך הדפסת כסף, וכך ינהלו באופן הדוק יותר את הכלכלה ברגעי משבר. בדרך זו יצומצם גם כוחו המוגבר של המגזר הפיננסי, המייצר בועות כלכליות ואינו מפוקח כראוי. ניתן לעשות זאת באמצעות הנפקת כסף חדש לאזרחים ("כסף מהליקופטרים"), או דרך הנפקת אגרות חוב ציבוריות, שיטה עדיפה בעיני המחברים.
7. חברה בת־קיימא: ללא שינוי רדיקלי, הקורונה תתגלה כסנונית הראשונה בסדרת אסונות שינבעו ממשבר האקלים, ויעמידו בסכנה את עצם קיומו של העולם. קיימות הצעות מפורטות ופרקטיות בתחום זה. הידועה בהן היא "גרין ניו דיל". ראוי גם להזכיר עניין אותו המחברים משמיטים: נגיף הקורונה התפרץ כתוצאה מאכילת מזון מן החי, במקום שמקיים פיקוח מועט על טבח בעלי–חיים למטרות מאכל. מי יודע, אולי אם תעשיית המזון בווהאן הייתה עוברת טרנספורמציה סביבתית, לא הייתה בכלל קורונה.
בשונה מהתוכנית החברתית להתמודדות עם הקורונה בישראל שפרסמה מק"י, הצעות המחברים אינן תכנית עבודה מיידית אלא קווי יסוד של אוטופיה ריאלית. יש פער גדול בין הדרישות הנקודתיות והצנועות שלנו כמפלגה – למשל, העלאה זמנית של כל הקצבאות ב-20%, סעיף חשוב בתוכנית – לחזון התיאורטי בשמו אנו פועלים, הכולל את ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ואת ביטול הפערים החברתיים. הטקסט של ואגנר ופריינסק, "הנורמלי החדש: העולם אחרי וירוס הקורונה", מאלץ אותנו להגביה עוף בדרישותינו, ובו בזמן לפרוט את חזוננו לאמירות קונקרטיות. רבים שוכחים שגם "המניפסט הקומוניסטי" כולל עשר דרישות שנועדו לארצות המתקדמות, ואשר ממוקמות גם הן בטווח זה שבין מצע פוליטי לחזון מופשט.
גולי דולב–השילוני
עוד על "אסטרטגיית יציאה", ב"זו הדרך" 24 (עמוד 8):
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/06/G24_2020.pdf
