בסוף השבוע האחרון נפתח פסטיבל הסרטים בחיפה. זו השנה ה-35 לקיום הפסטיבל, וכמיטב המסורת הוא יימשך כשבוע וחצי, לאורך חול המועד סוכות. בפסטיבל מוקרנים כ-200 סרטים מרחבי העולם – חלקם הוקרנו בשנה החולפת בפסטיבלים בינלאומיים גדולים, וחלקם יוצגו בהקרנות בכורה שאין להחמיץ. מערכת "זו הדרך" בחרה להמליץ על חמישה סרטים מתוך עשרות הסרטים הראויים לצפייה.
כרגיל בפסטיבל החיפאי, בצד הקרנות הבכורה הטריות, יוקרנו גם שלל סרטי פולחן, חלקם בצמידות לסרטים תיעודיים חדשים ורלוונטיים או לביקור אורחי כבוד. מבין אותם סרטי קאלט שיוצגו, בחרנו להמליץ על "בליסימה" ועל "רומא עיר פרזות" שיוקרנו בצד סרט תיעודי על הכוכבת שלהם, אנה מניאני.
אנה מניאני ב"רומא עיר פרזות" של הבמאי רוסליני
"רומא עיר פרזות" הוא סרט קולנוע מ-1945 בבימויו של רוברטו רוסליני. הסרט נחשב אבן דרך בתולדות הקולנוע האיטלקי. הוא סרט הניאו–ריאליזם האיטלקי הראשון. הסרט צולם מיד לאחר הניצחון על הפשיזם ברחובות בירת איטליה. האולפנים נהרסו במהלך המלחמה, והשחקנים ברובם הם אלמונים תושבי העיר. עלילת הסרט מתרחשת בשנים 1943 ו-1944 ומספרת את סיפורו של מעמד הפועלים ברומא הכבושה, תוך התמקדות באוכלוסייה הלוחמת בכיבוש.
הסרט הספרדי "בזמן מלחמה" עוסק אף הוא בהתמודדות עם הפשיזם. הפקה זו שוחררה לאקרנים השנה ועוררה פולמוס פוליטי ער בספרד. הסרט נתון היה להתקפות נשנות וחוזרות של אנשי ימין וניאו–פשיסטים, שאף גרמו בכוח להפסקת ההקרנות בכמה בתי קולנוע. סרט זה, של הבמאי יליד צ'ילה אלחנדרו אמנבר, מגולל את קורותיו של הסופר השנוי במחלקות מיגל דה אונאמונו. סרטו של אמנבר עוקב אחר הימים הראשונים של ההפיכה הצבאית, שדירדרה את ספרד לארבעה עשורים של משטר פשיסטי.
בסלמנקה, 1936, הכריז הסופר דה אונאמונו ("ערפל") על תמיכתו בהפיכה הפשיסטית "כדי לפתור את הכאוס ששורר בספרד". בינתיים, הגנרל פרנסיסקו פרנקו, בסיוע גרמניה הנאצית, מגייס את חייליו המרוקאים לטובת ההתקוממות, בתקווה להשתלט על המדינה.
הקונפליקט מסלים עד מהרה. כמה מעמיתיו של אונאמונו נאסרים, והוא לא בטוח שבחר נכון. כשפרנקו מעביר את המטה שלו לסלמנקה, אונאמונו מבקר אצלו בתקווה לשחררם. סרטו המרהיב של אמנבר מגיע לפסטיבל הישר מבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו.
הסרט התיעודי "עזה" (אירלנד, קנדה וגרמניה; 2019) לוקח אותנו לעולם שחדשות הטלוויזיה אינן מראות, עולם של אנשים שמנסים לחיות ברצועה חיים מלאי משמעות למרות המצור הישראלי שסופו אינו נראה באופק. סרטם של הבמאי ומפיק סרטי הטלוויזיה גארי קין והצלם אנדרו מק'קונל – מתאר את חיי היום–יום של הפלסטינים תחת המצור ושלטון החמאס, הרחק מכותרות העיתונים.
במהלך הצפייה בסרט, פוגש הצופה מורה, סטודנט, ספר ונהג מונית. כולם מדברים ברהיטות ובפתיחות על החלומות ועל מצוקות הקיום. עזה המוצגת על המסך היא מקום שהנוף, כמו גם התושבים, מלא בצבע ובכאב; מקום שבו חיוכים, שמחה ואפילו רגעים של תקווה שזורים בחוטים של ייאוש, תסכול ותשישות.
בסרט "המפעל" (רוסיה, צרפת וארמניה; 2018), אוליגרך בשם קאלוגין מודיע על סגירת מפעל שמפרנס משפחות רבות בעיירה קטנה ברוסיה. העובדים המיואשים, שלא קיבלו שכר כבר חודשים ארוכים, מחליטים לחטוף אותו ולדרוש כופר. הם כולאים את קאלוגין במפעל ועד מהרה מוצאים עצמם מתמודדים עם שומרי ראשו ועם יחידת עילית של משטרת רוסיה. כל המעורבים נאלצים לבחון את מקומם בעולם של ריקבון קפיטליסטי. סרטו החדש של יולי ביקוב הוא שילוב מסחרר של דרמה, מתח וביקורת חברתית.
