מאז שהוקמה הרשימה המשותפת תמכתי בקיומה. חשבתי ב-2015 ועד לאחרונה, שלמרות ההבדלים העמוקים בין התנועה שלי, חד״ש, לבין השותפות האחרות בקואליציה זו, יש משהו גדול יותר ששם אותנו, את הכוחות שמייצגים את הציבור הערבי ואת השמאל האמיתי בארץ, בסירה אחת. ההסכמה שלנו הייתה חשובה יותר מהפערים בינינו.

האינטרסים העמוקים והמטרות הפוליטיות של הציבור הערבי, כפי שהתבטאו בדרך של ההנהגה הפוליטית שלו בעשורים האחרונים, הם אינטרסים שמאליים – סיום הכיבוש והדיכוי הלאומי של העם הפלסטיני, בנייה של דמוקרטיה אמיתית הסותרת עליונות יהודית, בנייה של חברה שוויונית המושתתת על מדינת רווחה מפותחת, וחיזוק כוחם של העובדים בארץ. שוויון אזרחי אינו מספיק, כפי שתמיד אמרנו. נדרש גם שוויון מעמדי ולאומי. לפי תפיסה זו – הרשימה המשותפת הייתה הכוח הפוליטי המובהק שמייצג את כל הדרישות האלה והקוטב הפוליטי הנגדי המובהק לימין בהובלת הליכוד ונתניהו.

כל זה נכון גם היום. וכל זה נכון לגבי הרשימה המשותפת המשולשת שתרוץ בבחירות הקרובות. מה שקרה הוא שבחודשים האחרונים החליטו מנסור עבאס ורע״ם בהובלתו לשנות את הקואורדינטות הבסיסיות הללו, הקושרות בין הציבור הערבי לבין ערכי השמאל וכוחות השמאל היהודיים. רע״ם שואפת לשנות אמיתות פוליטיות בסיסיות אלה דרך ניתוק האינטרסים של הציבור הערבי בישראל מהאינטרסים של כלל הציבור הדמוקרטי בישראל.

כשעבאס אומר שהוא לא שמאל ולא ימין, הוא למעשה אומר שניתן לטפל באינטרסים היומיומיים של הציבור הערבי בלי לשנות את המדיניות. הוא אומר שישראל היא מה שהיא, ושבתוך מציאות זו אפשר לפעול באופן מצומצם, דרך התחברות לצינורות השלטון, כדי להשיג הישגים מקומיים. עבאס רוצה להפוך את הציבור הערבי לקליינט של המדינה.

מהלך כמו זה שלו לא יכול להביא שוויון אמיתי לציבור הערבי. אבל יותר מכך – הוא נוטש את האינטרסים של כלל הציבור בישראל. הוא נוטש את ציבור האזרחים פה (שלא לדבר על הפלסטינים בשטחים). הוא נוטש, בבירור, אותי.

זה מהלך שבמכבסת מילים מתואר כפרגמטי ושואף לאינטגרציה, אבל בפועל מנתק את הציבור הערבי מכלל הציבור בטענה שהערבים אינם נמצאים באותה סירה עם ציבור האזרחים בישראל. עבאס אומר שאפשר לדאוג לאינטרסים של הערבים בלי לדאוג לשינוי השלטון והמשטר בארץ.

אבל בטווח הארוך, כולנו סובלים מהאלימות הדורסנית של ממשלת ישראל. כולנו סובלים מהכיבוש המתמשך. כולנו סובלים ממערכת שמעדיפה שוק מופקר על פני מדינת רווחה שפועלת כדי לצמצם פערים ולחזק את החלשים. כולנו סובלים מהעובדה, שיש פה עם אחר שחי או תחת כיבוש או תחת משטר אזרחות גזעני – שני פנים של אותו שלטון. הגישה של עבאס למעשה מוותרת לחלוטין על שינוי הפוליטיקה ועל שינוי השיטה. זו גישה שאסור לאנשי שמאל לשתף איתה פעולה.

לכן אני כל כך שמח וגאה שהדרך של חד״ש, הדרך של שותפות יהודית-ערבית למען דמוקרטיה ושוויון אמיתיים, היא זו שתמשיך להוביל את הרשימה המשותפת, ושאליה גם מצטרפים השותפים שלנו תע״ל ובל״ד. הרשימה והרעיון שמאחוריה ממשיכים לחיות ויתמודדו בבחירות – על בסיס עקרוני ופוליטי איתן. המטרה שלנו עכשיו היא לבסס את המשותפת ככוח ההגמוני בציבור הערבי, אבל לא פחות מכך – ככוח ההגמוני בשמאל. זה לא יהיה פשוט, וככל הנראה לא תושלם המשימה במערכת הבחירות הנוכחית. אבל זו מטרה ארוכת טווח שאסור לנו לוותר עליה.

נפעל בתקווה שבעוד כמה שנים, תהפוך המשותפת לכוח המוביל גם בציבור היהודי – עם עוד כוחות שייכנסו אליה ויחד נבנה את האלטרנטיבה שכל כך נדרשת.

היום אני גאה יותר מתמיד בחד״ש וביכולת שלה לא לוותר על העקרונות, אבל בדיוק באותה מידה – לא לוותר על כוח.

נמרוד פלשנברג

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"