בימים האחרונים מתרבים הסימנים לכך שנתניהו בדרכו החוצה מבית ראש הממשלה. פנייתו של מקורבו הרי הרו למסלול עד המדינה והודעת המשטרה לפיה נתניהו חשוד בשוחד, מעלות משמעותית את הסבירות כי ראש הממשלה לא ישרוד בתפקידו את השנה הקרובה.
לצד זעקות שמחה מוגזמות באזורים מסוימים במחנה האופוזיציה בארץ, החוגגות את צרותיו של נתניהו לפחות כביאת המשיח, עולים בשמאל העקבי קולות רבים הקוראים לרסן את ההתלהבות מהפרידה המתקרבת מראש הממשלה זה 8 שנים (ברצף). הסתלקותו של נתניהו, אומרים בשמאל, לא אומרת הסתלקותו של הימין מהשלטון. נתניהו הוא המנהיג והמייצג של בלוק הגמוני ארוך שנים שהשתלט על המדינה ועל המערכת הפוליטית, ועמדות פוליטיות לא משנים בחקירות. מעבר לכך, אומרים אותם מבקרים, את נתניהו עשויות להחליף דמויות גרועות ממנו כמו בנט, סער או ליברמן, ולכן יש לצנן את ההתלהבות. מול ביקורות אלה אני רוצה לטעון כי ישנן סיבות טובות לשמוח נוכח האפשרות, שנראית ממשית יותר ויותר, להחלפת שלטון (גם אם רק פרסונאלי) בעתיד הקרוב.
ראשית, המירמור העממי המעמיק כלפי נתניהו הוא רגש ציבורי חיובי שצריך להתחבר אליו ולעודד אותו, ללא קשר לזהות מחליפו. השנאה היוקדת לנתניהו בקרב קבוצות רבות בחברה בישראל, שאת ביטוייה ראינו לאחרונה בהפגנות השבועיות בפתח-תקוה נגד השחיתות ובמחאת הנכים, היא רגש אזרחי בריא המבטא מיאוס מהתקבעות של אדם אחד בשלטון זמן ארוך מדי, ומכיר בנזקים ובחורבן ששלטונו של נתניהו המיט על המדינה והחברה.
בכמעט עשור שביבי בשלטון, הוא הצליח להפוך את עובדת היותו ראש הממשלה למעין אמת נצחית ובלתי מעורערת בתודעתם של ישראלים רבים. ניצחונו הסוחף בבחירות האחרונות נראה כמו אסמכתה נוספת לנצחיות המצב. הסתלקותו תביא לאנחת רווחה קולקטיבית רחבה, ולכך יש ערך רב, ולו רק ברובד ההומניטרי.
בנוסף, חקירותיו של נתניהו ורמת הסיאוב של עלילותיהן השונות, מדגישות את העובדה שהבעיה אינה רק שהימין, הרוצה להמשיך בכיבוש ולקדם מדיניות ניאו-ליברלית, נמצא בשלטון. הבעיה היא גם נתניהו עצמו ומעגל מקורביו אנשי ההון והביטחון השולטים במדינה, בתקציביה וברשויותיה. הבעיה היא שאחרי שנים רבות כל כך בשלטון, מוקדי כוח רבים במנגנוני המדינה, בצבא, בתקשורת ובכלכלה הישראליים נגועים באופן ישיר בכוחה המשחית של משפחת נתניהו. החיבור בין הון ושלטון הוא בעיה מערכתית של מדינות קפיטליסטיות, אך בניגוד לבעיות חסרות פנים, בעיות של מדיניות מוצהרת, להון-שלטון פנים ומופעים
פרסונליים. ונתניהו הוא האיש שמייצג סיאוב זה בצורה העמוקה ביותר.
על כן, היפטרות מנתניהו, גם אם עבור מנהיג ימני אחר, לפחות עשויה לשקם במקצת את מנגנוני הביקורת העצמית של דמוקרטיה ליברלית – כמו מנגנוני אכיפת החוק והמשפט והתקשורת. מוסדות אלה אמנם משרתים בסופו של דבר את שימור המצב הקיים ואינם כלי מהפכני, אך בלעדיהם מרחב הפעולה של השמאל ושל המתנגדים לשלטון מצטמצם עוד יותר.
הסיבה השלישית שבשלב עלינו בהחלט לשמוח נוכח הסתלקותו המתקרבת של נתניהו, הביתה או לכלא, היא הדינמיות וחוסר הוודאות שבפוליטיקה, ובייחוד בפוליטיקה הישראלית. נכון, לפי המפה האלקטורלית כיום לא נראית אפשרות להחליף את שלטון הימין. המרכז הפוליטי מקבל את ההנחה לפיה ׳הציבור פונה ימינה׳ ולכן רודף אחריו בחקותו את הימין. רק לאחרונה בחרה מפלגת העבודה לראשותה מנכ״ל לשעבר ומקים של מפלגת ימין. מעמדה השולי של הרשימה המשותפת בציבור היהודי נותר בעינו, בעוד שהשמאל הציוני נטול כל מחשבה אסטרטגית בדבר החלפת השלטון.
ואולם, מערכת בחירות – ואם נתניהו יעזוב את תפקידו אחת צפויה בעתיד הלא רחוק – עשויה לטרוף את הקלפים. קבוצות רבות בחברה הישראלית מכירות באחריות של נתניהו ושלטון הימין למשבר החברתי המתמשך בישראל. השימוש הציני שלו ושל ממשלתו בהסלמת המצב מול הפלסטינים למען רווח פוליטי אינו נסתר מעיני הציבור. מעבר לכך, קרבות הירושה של נתניהו, בתוך הליכוד ומסביבו, עשויים להשאיר את הימין מפוצל ומוחלש בעידן פוסט קינג-ביבי.
במציאות כזו חילופי שלטון, משמאל לליכוד, אפשריים. ואחרי עשור של חניקת הדמוקרטיה, העמקת הכיבוש, האצת הכלכלה האנטי-חברתית ודחיקה פוליטית של האוכלוסייה הערבית, גם שינוי קטן לשמאל, לעבר שלטון ליברלי יותר, עשוי להיות ניצחון קטן בקרב העמדות נגד הימין. ממשלה בראשות גבאי או לפיד תהיה ממשלה רעה, אבל לא יותר גרועה מממשלה של נתניהו. האמת היא שקשה כבר לדמיין ממשלה גרועה יותר מזו של נתניהו. אז די.
נמרוד פלשנברג
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
