צבא זימבבואה הודיע לפני כשבועיים כי הוא מחזיק בנשיא היוצא רוברט מוגאבה. אמרסון מננגוואה, סגנו של הנשיא המודח, הושבע באופן רשמי לתפקיד הנשיא בסוף השבוע האחרון.
מפגין בזימבבואה, בשבוע שעבר (צילום: שבועון גרינלפט)
כחלק מפעילות הסולידריות הבינלאומית שלה עם זימבבואה, שלחה המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה באוגוסט 2000, בעיצומו של המשבר הכלכלי שם, משלחת שחיברה דוח שעיקריו מובאים כאן, יחד עם גילוי דעת שפרסמה המפלגה בביטאונה בימים אלה. אמנם הנתונים השתנו במרוצת השנים, אך הדוח עודנו תקף.
קל להאשים את מוגאבה האיש במצבה של זימבבואה, אך חשוב יותר לראות כי כוחות מבניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים, הן ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית, תמכו באופן פעיל בצעדים שהובילו להתדרדרות הכלכלית של המדינה ולמשבר החריף. קרן המטבע הבין–לאומית) והבנק העולמי, למשל, דחקו בממשלה להנהיג מדיניות צנע ניאו–ליברלית, שהרסה את כלכלת זימבבואה. מפלגת השלטון השמאלית היא זו שאכפה את המשטר הכלכלי הניאו–ליברלי בצורה לא–ביקורתית, במקום לקדם אלטרנטיבה דמוקרטית בתמיכת האזרחים.
ההתפתחויות בזימבבואה חשובות מכדי לעסוק בהן באמצעות קלישאות ותיאוריות קונספירציה קליטות. אף על פי שאין להקל ראש בנוכחות של פעולות אנטי–מהפכניות בגיבוי התקשורת המערבית, יהיה זה שגוי לחלוטין להתמקד בנקודה זו. מדינות הגוש המזרחי, למשל, התמוטטו לא רק בשל מהפכת הנגד בתמיכת האימפריאליזם, אלא גם כתוצאה מחולשות פנימיות ומטעויות חמורות של מפלגות השלטון.
ההתפתחויות הנוכחיות בזימבבואה הן ביטוי לשלושה גורמים משולבים: המורשת הקולוניאלית בגרסתה העכשווית; ההשפעות של התכנית הכלכלית של שנות התשעים; והביורוקרטיזציה של מפלגת השלטון. הגורם הראשון – אופייה העיקש של המורשת הקולוניאלית, התבטא בעיקר באי–שוויון כלכלי מתמשך ובריכוז קרקעות בידי מעטים.
הגורם השני, שזכה בהתעלמות גורפת בכל הפרשנויות המרכזיות, טמון בהשפעותיה של "תכנית ההתאמה המבנית" שכפה הבנק העולמי ב-1991 ויישמה, כאמור, מפלגת השלטון השמאלית. יישום התכנית במלואה הוא תוצאה של הגורם השלישי – התבססות כוחה של בורגנות קפיטליסטית וביורוקרטית מקומית קטנה ושאפתנית, שהפכה תלויה במדינה הפוסט–קולוניאלית ואשר הפיקה תועלת מהפרטת נכסיה.
ההשפעות של מימוש תכנית ההתאמה המבנית תחת ההגמוניה של שכבה זו הן ההסבר המשכנע ביותר לשחיקת כוחה והשפעתה של מפלגת השלטון, האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקאית – החזית הפטריוטית).
עשר השנים הראשונות לעצמאותה של זימבבואה (1990-1980) היו עדות להתקדמות משמעותית ולשיפור במצבם החברתי של רוב העובדים והעניים. ההוצאה השוטפות על בריאות הכפילה את עצמה בעשור זה; ההוצאה הריאלית לנפש במערכת החינוך כמעט שילשה את עצמה. החינוך היסודי בתקופה זו הפך חינם וחובה, וכך הפך נגיש למיליוני ילדים. בתקופה זו ירדו שיעורי תמותת התינוקות (מ-88 ל-61 לכל אלף לידות חי) ושיעור כיסוי החיסונים עלה באופן דרמטי (מ-25% ל-85%).
אימוץ התכנית הניאו–ליברלית גרר קיצוץ מסיבי בהוצאות החברתיות, הפרטת מפעלים ממלכתיים, ליברליזציה של הכלכלה, ביטול סובסידיות מזון, הקטנת המגזר הציבורי, פיחות המטבע והכוונת המשק לייצוא על חשבון הביקוש המקומי. הבנק העולמי הבטיח כי שינוי מבני זה ישפר את מצבה של זימבבואה ויניב גידול שנתי בהשקעות זרות ישירות, הגדלת עודפי המטבע הזר, יצירת מקומות עבודה וצמיחה של כחמישה אחוזים בשנה. אף לא אחת מההבטחות מומשה. המצב הכלכלי והחברתי בזימבבואה התדרדר במהירות בשנות ה-90. כל ההישגים של שנות השמונים נמחקו כמעט כליל. גרוע מכך, תכנית זו, כמו כל ארגון מחדש ברוח ניאו–ליברלית, נוהלה באופן ביורוקרטי, בלא מעורבותם של המוני העם וארגוניהם, לרבות איגודים מקצועיים שהתחילו להיתפש כמטרד העלול לחסום את הרפורמות "ההכרחיות".
כבר ב-1992 ירדה ההרשמה לבתי ספר תיכוניים בשבעה אחוזים וחצי. שיעורי תת התזונה בקרב ילדים גדלו ביותר מ-13% בשנה אחת בלבד. גם התפוקה התעשייתית הידרדרה לשפל, והשכר הריאלי נשחק ביותר משליש עד 1997. יותר מ-45 אלף עובדים פוטרו בעשור האחרון של המאה ה-20. מחירי המזון זינקו לשחקים, ולפי דוחות של ארגונים בינלאומיים, כ-61% ממשקי הבית בשנת 1998 נמצאו מתחת לקו העוני.
ב-1995 הגדירו קרן המטבע הבינלאומיות והבנק העולמי, למרבה הציניות ועזות המצח, את התכנית הכלכלית כהצלחה הראויה לחיקוי וליישום במדינות שכנות. הניסיון בזימבבואה מראה כי המפנה הניאו–ליברלי הותיר את המורשת הכלכלית הקולוניאלית בשלמותה, ובמיוחד את הריכוז בידי מעטים של קרקעות ומשאבים כלכליים אחרים. בעקבות יישום התכנית, החזיקו 5,000 בעלי חוות (לבנים ברובם המכריע) ב-60% מהאדמות הראויות לעיבוד בזימבבואה, שאוכלוסייתה מונה כ-12 מיליון איש. במידה רבה, ההתרוששות הגוברת של העם בזימבבואה היא שהרחיקה את המוני העם ממפלגת השלטון.
למרבה הצער, דומות התפתחויות אלה למה שאירע במדינות רבות ביבשת אפריקה. לאחר השגת הכוח הפוליטי והשלטוני, השתנו הבריתות המעמדיות בתוך התנועות לשחרור לאומי. הברית בין מעמד הפועלים, האיכרים וגורמים מתקדמים בבורגנות הזעירה התחלפה בברית בין חלקים של הבורגנות הזעירה לבין הון מקומי ובינלאומי.
הבנייה מחדש של המדינה לאחר כינון העצמאות כללה במקרים רבים דחיקה לשוליים של הפועלים והאיכרים. ללא ההמונים שהורחקו, קידמה הבורגנות הזעירה את האינטרסים שלה ושל הון מקומי ובינלאומי. התוצאה הסופית של התפתחויות אלה היא המשך המבנה הכלכלי של התקופה הקולוניאלית בתנאים חדשים.
הביא לדפוס: י"ל
