ונצואלה: האימפריאליזם מתערב בכל פעם שהעם מנסה לסיים את שלטון ההון

ישראל עסוקה בביבי, בגנץ ובטיבי, אך רבות מעיני העולם נשואות למשבר בוונצואלה. ונצואלה שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי בצפון אמריקה הדרומית. שכנותיה הן קולומביה, ברזיל וגיאנה. במדינה חיים כ-30 מיליון תושבים, רובם עירוניים החיים מצפון לנהר האורינוקו.

2019-02-12_184304

הנשיא מדורו עם מפקדי הצבא, ביום ראשון, בתום תמרונים המדמים פלישה לשטחה של ונצואלה (צילום: סוכנות הידיעות של ונצואלה)

בבירה קראקס חיים כ-2 מיליון תושבים. לוונצואלה עתודות הנפט הגדולות בעולם, ונפט הוא הייצוא העיקרי שלה. השיטה בה היא דמוקרטיה נשיאותית. הנשיא שנבחר במאי 2018, למרות כל הטענות נגדו, הוא ניקולאס מדורו מהמפלגה הסוציאליסטית המאוחדת (PSUV), ממשיכו של הוגו צ'אבס.

המשבר הפוליטי העכשווי בוונצואלה הוא תוצאה של בחישת האימפריאליזם האמריקאי, בראשות הנשיא דונלד טראמפ ובעלי בריתו, בעניינים הפנימיים של ונצואלה. ארה"ב ובעלות בריתה מנסות להפיל שלטון סוציאליסטי נבחר. הן מנסות לנצל משבר כלכלי קשה שנגרם בגלל נפילת מחירי הנפט בעולם ובגלל שחיתות וכשלי תכנון ופיתוח מצד הממשלה והמתבטא באינפלציה דוהרת.

אין ויכוח על כך שהמשבר הכלכלי גרם לירידה דרסטית ברמת החיים ולסבל רב למרבית האוכלוסייה בוונצואלה, אבל טראמפ מנצל את המשבר לא כדי לסייע לעם אלא כדי לשנות המשטר ולהנהיג משטר אחר שיכונן מחדש את שליטת חברות הנפט הבינלאומיות בנפט הוונצואלי.

האמצעים האלימים שטראמפ ובעלי בריתו נוקטים כוללים סנקציות כלכליות הרסניות; מתן הכרה בינלאומית לטוען לנשיאות, חואן גואידו (שאפילו לא היה מועמד האופוזיציה בבחירות האחרונות); סיוע להתקוממות ולאי הסדר; ואיום בפלישה צבאית.

נכון לעכשיו, משטרו של מדורו מחזיק מעמד הודות לתמיכה עממית בחלקים של מעמד העובדים ולתמיכת הצבא. ישנן גם לא מעט מדינות, בדרום אמריקה ובעולם כולו (לרבות סין ורוסיה) המתייצבות לצדו. אולם המצב אינו יציב. גם כאשר הצבא אינו קורס או עובר צד, נוטה התנגדות מתמשכת להידרדר למלחמת אזרחים – הרצחנית וההרסנית שבמלחמות. זו מזמינה, בתורה, התערבות חיצונית (למשל סוריה).

באמריקה הלטינית חוללה וושינגטון הפיכות ושינויי משטר רבים. ראינו מקרים כאלה גם במזרח התיכון: באיראן, בעירק, בלוב, בסוריה ובתימן. זו, אולי, הסיבה לפער הניכר ביחס לאימפריאליזם האמריקאי: בעוד שבמדינות הערביות סולדים מהאימפריאליזם האמריקאי, בישראל, לעומת זאת, רבים גאים להיות משרתים נרצעים שלו.

השאלות העקרוניות נוכח מדיניות טראמפ ובעלי בריתו כלפי וונצואלה אינן עוסקות בצדקת מדורו או במדיניות הכלכלית שנקט ושהחריפה את המשבר. במעט רצון (בינלאומי) טוב, אפשר היה לעזור לוונצואלה לצאת מהמשבר הנוכחי. עתודות הנפט שלה יכולות להיות ביטחונות כאשר יפותחו.

השאלה הקרדינלית היא עקרון אי ההתערבות בעניינים הפנימיים של מדינות ריבוניות. להשקפת העולם הליברלית, נוספה בעשורים האחרונים הצדקה של "הזכות להתערב". לפי תפישה זו, הדמוקרטיה והקפיטליזם המערביים הם נאורים עד כדי כך, שמותר בשמם לפלוש לכל מקום ולרמוס את רצון העמים.

תפישה זו מנוגדת לתפישה של ריבונות האומות. רק במקרים מועטים ויוצאים מן הכלל, של סכנה מוכחת להשמדת עם, מותר לקהילה הבינלאומית להתערב. גם במקרה זה, יש לחתור לקונצנזוס. החלפת משטרים באמצעות התערבות מבחוץ, סנקציות ממוטטות, כוחות צבא שפולשים או כוחות "פרוקסי" – אלה צורות וביטויים שונים של אימפריאליזם.

כך נהגו ארה"ב ובעלות בריתה כלפי קובה; כך נהגה וושינגטון כלפי הנשיא הנבחר סלבדור איינדה בצ'ילה.

שאלה עקרונית נוספת היא זכות ההגדרה העצמית וחלותה לגבי המשטר הכלכלי של עם במדינתו. היום זו וונצואלה; מחר זו עשויה להיות בריטניה בראשות קורבין. האם השיטה הכלכלית הניאוליברלית קודמת לדמוקרטיה ואיננה חלק מהסדרים שמפלגות שנבחרו באופן דמוקרטי רשאיות לשנות?

המהפכה הבוליברית הייתה סיסמתו של צ'אבס, שהחליט לבצע רפורמות כלכליות, לרבות הלאמה של ענף הנפט ושימוש בתמלוגיו למימון שירותי חינוך, בריאות ודיור. הוא הצליח, בין 1998 ל-2013, להפחית משמעותית את שיעור העניים בוונצואלה.

מול ניסיונות לגבש משטר מתקדם מבחינה חברתית, מנסים לאלף אותנו עוד מימי מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, כאילו ניאוליברליזם הוא הדרך היחידה שבה כלכלה יכולה להתנהל וכאילו אין דרך אחרת. סיסמתה של תאצ'ר בזכות הניאוליברליזם הייתה TINA, ראשי תיבות של "אין חלופה" (There Is No Alternative).

מנסים ללמד אותנו שהלאמה היא אבי אבות הטומאה וכי הפרטה היא הדרך היחידה; שסוציאליזם חייב להיכשל מפני שאיננו "כדרך הטבע".

הוויכוח לגבי שוד הגז בישראל איננו שונה מהותית מהוויכוח על הלאמת הנפט בוונצואלה. השאלה היא, מי יהיו המוטבים ברווחי המשאבים הלאומיים – העם או חברות זרות וטייקונים. הנהגת הקפיטליזם בעולם אינה מוכנה להשאיר את ההכרעה בשאלות האלה לבחירת העמים.

ההיסטוריה מאז המהפכה הבולשביקית מראה, כי בכל פעם שהעם מנסה לשנות באופן מהותי את שלטון ההון, הקפיטליזם מתערב באלימות חוץכלכלית. זאת, באמצעות סנקציות הרסניות, התערבות מבחוץ בפוליטיקה הפנימית או התערבות צבאית עד הרס המדינה המורדת. כך היה ברוסיה, כך היה באיראן, וכך היה בצ'ילה. ידו של האימפריאליזם עדיין נטויה. אנחנו עם העובדים, ובכל מקום – נגד האימפריאליזם ונגד ההתערבות הזרה.

אבישי ארליך

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"