ככל שנמשך ומעמיק משבר הקורונה מתגלים המחדלים של מערכות הבריאות, בישראל ובארצות אחרות. כל זאת למרות התראות חוזרות ונשנות של ארגוני בריאות, לאומיים ובין-לאומיים, מפני היתכנות למגפות. מחדלים אלה אינם פרי המקרה, אלא תוצר של מדיניות מחושבת, רבת שנים, של כרסום עקבי ומתמשך במערכת הבריאות הציבורית. מאחורי מדיניות זו עומדת תפיסה אידיאולוגית לוחמנית של ביטול האחריות והמחויבות החברתית של המדינה, והפיכת כל הצרכים החברתיים והתשתיות האנושיות לסחורות למטרות רווח (הפרטה). יש לקוות שהפוליטיקה של הבריאות תתפוס מקום חשוב הרבה יותר אחרי המשבר הנוכחי.

כתוצאה מאי-היערכות מוקדמת של מערכות הבריאות למגפה, נאלצות המדינות לנקוט באסטרטגיית הבידוד-החברתי כמכשיר העיקרי להורדת  קצב ההדבקה, כדי למנוע קריסה מוחלטת של מערכות הבריאות והסדר החברתי. הבידוד החברתי גורם ל"מופסקות", חלקית עד מוחלטת, של הפעילות הסוציו-כלכלית, ומותיר בפתאומיות מאות מיליוני אנשים חסרי הכנסה. ככל שמצב מופסקות זה מתמשך, צולל המשק עמוק יותר למשבר כלכלי; וככל שהמשבר הכלכלי מתמשך, מתפרקים עוד עסקים וחברות. האבטלה, שנראתה תחילה זמנית, הופכת מבנית.

משבר כלכלי עולמי בהיקף כזה, הנלווה למגפה, איננו הכרחי. ממדיו ומשכו הם תוצאה של חיסול קווי ההגנה הבריאותית שקדם שנים הרבה להופעת הקורונה. המשבר הכלכלי אינו משני, או חשוב פחות מהמשבר הבריאותי. "אנחנו חוששים מהווירוס – אבל רבים מאתנו חוששים עוד יותר מהרעב" – אמר פאפו, מהגר עבודה בן 32 בניו-דלהי, כשהוטל סגר על למעלה ממיליארד הודים ("הארץ", 30.3).

המחדל במערכת הבריאות

חוסר אמצעים לניטור ולבדיקה נרחבת גורם לכך שהמערכת נלחמת בנגיף "על עיוור", ללא מודיעין. בלי נתונים מהימנים על שיעורי ההדבקה באוכלוסייה, על התפלגות ההדבקה ועל ריכוזיה – אי אפשר לגבש תוכנית יעילה להתגוננות ולהקצות באופן נכון משאבים וכוח אדם. בזמן שעמד לרשות הממשלה, כלומר מאז ינואר, לא תוכנן ולא הוקם מערך מעבדתי ארצי ולא הוכשרו צוותים לבדיקות המוניות. המצב הנוכחי הוא מחדל, שלא אמור להתחולל במדינה מרובת אמצעים כמו ישראל.

אין זו גזרת שמים שאין מספיק ציוד מגן לרופאים בישראל – זו לא הוצאה גדולה למדינה המתכוננת גם למלחמת אב"כ. גם מחסור במכשירי הנשמה לא נגזר עלינו. מכשירים אלה הם צוואר בקבוק בטיפול בחולים קשים במגוון מחלות התוקפות את מערכת הנשימה. בחסרונם יצטרכו הרופאים להחליט מי לחיים ומי למוות. אין סיבה שישראל צריכה להשיג אותן בחסדי השב"כ, בהתחרות עם כל המדינות העשירות. התחרות העולמית בשעת משבר כבר גורמת לכך שהמדינות העשירות מקבלות מכשירים ותרופות, ואילו העניות נותרות בלעדיהם. האם כך צריך להיגזר מי לחיים ומי למגפה?

המחסור במיטות בבתי החולים גם הוא מחדל מתמשך. זו תוצאה של שלושים שנות צמצום במספר המיטות בבתי החולים לעומת גודל האוכלוסייה. אהוד ברק דיבר על הזקנה ששוכבת במסדרון בית החולים עוד במערכת הבחירות נגד נתניהו ב-1999. מאז כבר נגמר המקום גם במסדרונות.

לא זו אף זו, שיעור הרופאים ביחס לאוכלוסייה הצטמצם אף הוא, ותקצוב סל השירותים הרפואיים לא עודכן מזה שנים רבות. אנחנו רואים איך מדינות שונות מתמודדות עם בעיית הקיבולת של בתי החולים: בגרמניה, כל החולים שוכבים במיטות בבתי חולים, ואילו בספרד שוכבים החולים על רצפת בתי החולים. בישראל מחזיקים חולים בבית או מכשירים בתי מלון לחולים. להודו אין מושג כמה חולים יש; וכבר החלו להכשיר קרונות רכבת לקליטת חולים; ובמקסיקו שמים את החולים בתחנות רכבת תחתית. ההבדלים בזמינות ובאיכות הטיפול הם אחד הגורמים החשובים להבדלים בשיעור התמותה השונה מקורונה בארצות שונות (בגרמניה הוא כ1% ובאיטליה – כ-10%).

מי צריך להוביל?

שאלה אחרת היא – מי צריך להיות מופקד על ניהול המשבר הבריאותי? כלל לא ברור שראש הממשלה הוא האדם המתאים. אין ספק שנתניהו מצא במגפה שלל רב, ומיד מינף את האסון לטובתו באמצעות ריסוק האופוזיציה. לא זו בלבד, כיוון שבמערכה הזאת יהיו עוד הרבה קורבנות ומתגלים כל הזמן מחדלים, ממשלה רחבה היא מתכון מצוין לפיזור סיכונים: הניצחון ייזקף לטובת נתניהו, אך בכישלון יואשמו השותפים. למשך תקופת כהונתו כראש ממשלה יזכה נתניהו בדחיית משפטו ואחר כך, אם לא יתרחש אסון, יהיה גם נשיא החסין בפני העמדה לדין.

נתניהו הוא גם האדם המכריע בענייני המשבר הכלכלי – כחלון כבר בדרכו לתהום הנשייה. נתניהו, כהרגלו, משתהה בקבלת החלטות חשובות. מצד אחד, אינו מתחייב למימון גרעוני גדול; מצד שני, הוא משהה את הסגר הכללי ומותח אותו. נתניהו אינו נוסך תחושת נחישות במאבקו למיגור המגפה. את משרד הבריאות מנהל למעשה משה בר-סימן טוב – כלכלן, איש משרד האוצר שהוצב כדי לשמור על התקציב.

נפתלי בנט שואף להשליט את הצבא על המשבר. נייר עבודה של המכון למחקרי ביטחון, שהרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט נמנה בין מחבריו, כתב: "התנהלות של הצבא מול אזרחים הינה אתגר מהמדרגה הראשונה. צה"ל אינו ערוך ומאומן למשימות כאלה, שבהן חיילים נדרשים לשנות את דפוסי הפעולה המוכרים להם. הסתגלות כזו הינה מאתגרת מאד וכרוכה בשינוי קוגניטיבי, ברמת משמעת גבוהה, באיפוק ובגמישות תפקודית. כל אלה מחייבים תכנון והכנה מדוקדקים ונרחבים ברמה שצה"ל לא התנסה בה".

בנקודה זו, צודק המכון למחקרי ביטחון. יש לדחות בתוקף את הרעיון של הכנסת יחידות צבא לערים לעימותים עם אזרחים. את המשבר צריך לנהל פרויקטור אזרחי, מומחה בבריאות הציבור בעל רגישות חברתית. ייתכן שאין מנוס מהיעזרות בצבא, אולם השילוב של מגפה עם משבר כלכלי מחייבים ערנות וחשדנות מפני שלטון צבאי – בעיקר כשנתניהו הוא הקברניט. גם את המאבק במשבר הכלכלי אין להפקיד בידי האיש שהחליש במשך שנות שלטונו את כל מערכות ההגנה של החברה הישראלית.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"