אופנה חדשה בקרב בעלי ההון בישראל: מרוויחים (הרבה!) ומפטרים. כך קרה לאחרונה בתאגיד המופרט "כימיקלים לישראל" על שני מפעליו במפרץ חיפה ובמישור רותם, כך כמעט קרה ב"אמיליה" שבירוחם, כך בתאגיד הבינלאומי טבע המעסיק כ-45 אלף עובדים ברחבי העולם וב"וויסוניק" שבקריית גת.
הפגנה של עובדי חיפה כימיקלים דרום במפעל שבמישור רותם, בשבוע שעבר (צילום: ההסתדרות)
עיריית באר–שבע פיטרה 350 עובדי קבלן שהועסקו בניקיון העיר הדרומית; 60 עובדים פוטרו במפעל "סינגרג'י" בשדרות ועוד 70 מאוימים בפיטורים במפעל המחזור של הבקבוקים. אף לא אחד מתאגידים אלה אינו מפסיד. עיריית באר–שבע לא מתרצת את הפיטורים בגירעונות – אלא ברצונה "להוזיל את המחיר" (קרי: פחות עובדים, שיעבדו יותר, תמורת שכר נמוך יותר).
המכנה המשותף של הפיטורים, שמרביתם נעשו במפעלים בבעלות אמריקאית או זרה, הוא החתירה להעמיק את ניצול העובדים. במילים אחרות: מה שטוב להנהלת עיריית באר–שבע, טוב למעסיקים הפרטיים.
המערכה נגד הפיטורים אמנם טרם הסתיימה: בחיפה כימיקלים מנהלים העובדים מאבק ראוי להערכה הכולל התבצרות במפעלים, ובמפעל הקוסמטיקה "אמיליה" הושגו הבנות לקראת הסכם קיבוצי. אבל כבר ניתן להסיק שלוש מסקנות:
הראשונה: המפעלים הגדולים (כגון "חיפה כימיקלים", "טבע" או "ויסונסיק") קיבלו הטבות מפליגות מאוצר המדינה (מהכיס של כולנו) כדי לקיים את פעילותם ולהרוויח בגדול. תאגיד "טבע" למשל, דיווח על רווחים של 2.8 מיליארד דולר ברבעון הראשון של השנה, שיעור המס המוטל עליו נמוך משיעור המס שמשלם פועל יצור בתחילת דרכו במפעליה בפתח–תקוה.
"חיפה כימיקלים" הופרט ב-1985 לטובת בעל ההון האמריקאי ממוצא ישראלי אריה גנגר, שהיה אז מקורב מאוד לאריאל שרון ואף מממנו. כדרכן של הפרטות, גנגר שילם מחיר נמוך משמעותי מערכו האמיתי של התאגיד. המפעל השני של החברה הוקם במישור רותם ב-1994 בעזרת סובסידיות נדיבות מאוד מצד המדינה ומענקים של מרכז ההשקעות, על אף התנגדות מבקרת המדינה דאז השופטת מרים בן פורת. תחשיבים כלכליים שביצע משרדה העלו כי ההטבות הללו הסבו למדינה הפסד של 40 מיליון דולר.
השנייה: במדינה קפיטליסטית כמו ישראל קל למדי לפטר. אפשר לפטר עובדת בהיריון באישור משרד העבודה ואפשר לפטר מאות – ללא כל התערבות ממשלתית. בגל הפיטורים האחרון לא נשמע כלל קולו של שר האוצר "החברתי" משה כחלון. משרדי הממשלה המזדרזים לתת מענקים וסובסידיות להון, לא מצייצים ולו מחאה קלה כאשר מדובר בפיטורי עובדים ממפעלים עליהם הרעיפו את כל הטוב. את שר העבודה חיים כץ, לשעבר סגן יו"ר ההסתדרות, הזכרנו?
לכן אין מנוס מאשר להישען על מאבק העובדים ועל הסולידריות המעמדית. במקרים של השבועות האחרונים, לסיכויים לשמור על מקום עבודה פתוח או למנוע פיטורים יש יחס ישיר למידת ההתארגנות של העובדים. במילים אחרות: קשה יותר לפטר עובדים מאורגנים. "אמיליה", למשל, לא נסגר ועובדיו לא פוטרו בגלל מאבקם; "ויסוניק" הלא–מאורגן עומד להעביר את הייצור לסין וכל עובדיו יפוטרו.
השלישית: הערובה היחידה לקיום מפעלים איננה הבעלות הפרטית או המופרטת, אלא הבעלות הציבורית–שיתופית, קרי: הלאמת המפעלים והעברת הניהול לידי עובדיהם. זו צריכה להיות הדרישה המעמדית – יחד עם התנגדות עיקשת לפיטורים. על ההסתדרות לצעוד בדרך זו.
