התקשורת חוגגת את חשיפת השחיתויות של נתניהו אך בעליה הטייקונים נהנים מחסינות

סדרת הטלוויזיה על מלחמת וייטנאם, שכיכבה בחודשים האחרונים על מסכי הטלוויזיה, מצטיינת בין שאר תכונותיה הטובות, בשני מאמצים גדולים: הראשון, שאיננו קשור ישירות לעניין שעליו אני מבקשת לכתוב, הוא ההגמדה של הסיוע הסובייטי לכוחות השחרור של וייטנאם; השני – הצורך המתמיד של התקשורת האמריקאית להפוך עצמה לגיבורה.

2018-02-27_203110

הם סיפרו בחטף על שיתוף הפעולה שלהם עם הממשל האמריקאי בשנים הארוכות של המלחמה עד ש"גילו את האמת", ואז לדבריהם שינו את תפקידם ההיסטורי. נניח לסיבות שחוללו את התפנית. הן קשורות במאבק הפוליטי בתוך ארה"ב, בתנועת השלום ובעיקר במחיר הכבד ששילמה הבורגנות האמריקאית עבור המלחמה. אבל לענייננו, חשוב להיזהר ברגעים "דרמטיים" מפני נפילה בפח התקשורת החוגגת את ניצחונה.

תקשורת חופשית היא אכן דבר חשוב. ונגד הגבלות עליה על כל איש שמאל להתקומם. בייחוד חשוב לצאת נגד האובססיה של ראש הממשלה נתניהו לשליטה בה: התעקשותו לפצל את זכייניות ערוץ 2; ניסיונו לסגור את ערוץ 10; "ישראל היום" שהרוויח ביושר את הכינוי "ביביתון"; הקשרים האסורים עם נוני מוזס; "חוק ערוץ 20" וכן הלאה.

אבל במקביל עלינו לזכור תמיד את החובה לגלות ביקורתיוּת כלפי התקשורת. הנה דוגמא אחת: לטענת המשטרה – שלא מצאה ראיות משך זמן רב לטובות ההנאה שקיבל איש העסקים מילצ'ן – התגלתה "לפתע" ראייה, חוק מילצ'ן. ובכן, החוק נדון שוב ושוב, ושום עיתונאי לא חשב שיהפוך ראייה מכרעת. מדוע לא ראו את חוק מילצ'ן? אפשרות אחת – שחוק מילצ'ן היה חלק מהחקיקה הניאוליברלית, וזו "טובה" בעיני כלי התקשורת ובעליהם.

אפשרות אחרת, והיא מעניינת הרבה יותר: מילצ'ן הוא חברם הקרוב של המוני אנשים חשובים, ורבים מהם נקלעו לקלחת. בציבור נוטים לאמץ את הודעות המשטרה, אך אין לנו מושג מנין מגיע המידע למשטרה, כלומר מאיזה צד של המערכת הקפיטליסטית השלטונית. מי עומד לצד מי? כל

האפשרויות פתוחות. למשל, ניצב בדימוס יואב סגלוביץ', ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה לשעבר, הצטרף לשורות "יש עתיד" לפני כחצי שנה. באמת לא נותרו לו חברים והשפעה בארגון ממנו פרש? אין לו קשר לעדות של לפיד?

אפשר לשאול שאלות דומות על תיק 4000. אכן, גידי ויץ ב"הארץ" עסק בכך בלא הרף. אבל הערוצים המסחריים – כמעט שלא. כל פרשה שולית הרעישה יותר מהשאלה הפשוטה לגבי חוק בזק. העיתונות עסוקה בנתניהו אבל מתעלמת מהעיקר, ממה שיכול היה להיות בסיס פוליטי להתנגדות. השחיתות הזאת, פלילית או לא, היא חלק מההשתוללות החזירית של הקפיטליזם בכלל ובעניין

התקשורת בפרט.

כבר יותר מרבע מאה שהחדשות בארץ, בשני הערוצים הנצפים (כיום שלושה) ובעיתונים הנפוצים ביותר ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"), לא סוטות מהקונצנזוס המדיניביטחוניכלכלי הצר.

עלינו לנסות ולראות מי באמת שולטים ביומיום שלנו בשם "רצון העם" (רייטינג) ורצונם שלהם. באמצעות ההעדפה של הריאליטי על פני כל דבר אחר, גם החדשות נקבעות לפי מידת הסיפוק של הצופים. בשם צרכנות זו, כל מה שלא מהנה, לא מענג, או גורם "לזפזפ" – מורד מהחדשות: ידיעות מהעולם או סיקור הנעשה בשטחים הכבושים (שלא מנקודת הראות ה"ביטחונית"). ומנגד, החדשות מתגייסות לדיכוי כל שביתה באמצעות תעמולה נגדית.

חברת החדשות שייכת לרשת ולקשת יחד. למי שייכת רשת? לאודי אנג'ל ולמשפחת עופר (51%), למשפחת שטראוס (16%) ולחברה הולנדית (33%). מיהם בעלי קשת? משפחת ורטהיים (51%), גל נאור, בתו של איש העסקים יצחק תשובה (20%), משפחת למלבאום (8%) ואלכס גלעדי (6%). חשוב להזכיר כאן שמשפחת ורטהיים שולטת בקוקה קולה ישראל ובבנק מזרחי טפחות. טייקונים מעצבים את חיינו ותודעתנו מדי יום. שמם אפילו אינו נזכר.

51% מהבעלות על ערוץ 10 נמצאת בידיה של קבוצת התקשורת RGE‏, שבבעלות המיליארדרים לן בלווטניק (כלל תעשיות), אביב גלעדי ואודי רקנאטי (מבעליה בעבר של IDB). עוד חבר במועדון: יוסי מימן (33.5%), שקיבל את הזיכיון לייבוא הגז ממצרים, ובבעלותו קניונים ועוד אינטרסים שאין לתקשורת שום כוונה להסגיר לנו. ארנון מילצ'ן, לכאורה הנבל היחיד בפרשה, מחזיק רק ב-15.5% מערוץ 10. אך הוא דמות מפתח: הוא לא רק בצד של ביבי, הוא בצד של ראשי ממשלה. לבנו קרא שמעון על שם פרס. הוא בצד של בוז'י הרצוג כשצריך ושל יאיר לפיד כשצריך.

עכשיו אני מגיעה לענק הגדול, בזקוואלה!-פלאפוןיסבמאי 2005 הופרטה החברה ונמכרה לקבוצה "אייפקססבןארקין" בראשות איש העסקים הישראלי חיים סבן שאיננו אזרח ישראלי ולכן גייס שותפים מקומיים. בשנת 2010 מכרה הקבוצה את שליטתה לחברה אינטרנט זהבקווי זהב מקבוצת יורוקום, הנמצאת בבעלות איש העסקים שאול אלוביץ'. העסקה בוצעה באמצעות חברה בת של אינטרנט זהב הנקראת "B קומיוניקיישנס". כיוון שהמירוץ הגדול של אתר "וואלה!", שבבעלות אלוביץ', הוא להיות גם ענק טלוויזיה, יש לנו כאן רק התחלה של סיפור. לא סוף.

אה, כן, את תפקיד מנכ"ל בזק עד אפריל 2013 מילא אבי גבאי, תקווה כבר לא חדשה כלכך של מפלגת העבודה. מי בתקשורת מוכן לשבת עם הרשימה הזאת ולנסות להבין מה עומד מאחורי ה"אנרכיה" שאנחנו חיים כרגע? חיינו מתמצים בלגנות את ביבי, אבל אנחנו יודעים רק מה שמאחורי גבנו דואגים שנדע, ובעיקר, שלא נדע.

טליה קלינמן

הרשימה תתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"