ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס הכריז אמש (שני) באופן רשמי על מועמדותו לנשיאות צרפת. "אני מועמד לנשיאות הרפובליקה", הבהיר ואלס, באירוע רשמי בעירו, אברי, תחת הססימא "להרוויח כל מה שמאחד אותנו". הוא הבטיח "לעשות הכול למען צרפת", והודה לנשיא פרנסואה הולנד, שהודיע לאחרונה על כך שלא יתמודד על כהונה נוספת.

ז'אן לוק מלנשון באסיפת בחירות בשבוע שעבר (צילום: הומניטה)

מעולם לא ויתר נשיא צרפתי על מקומו מבלי שסולק משם בידי הבוחרים. הסתלקותו של הולנד, שבישר השבוע לאומה הצרפתית שהחליט שלא להתמודד על הנשיאות באפריל הקרוב, היא משום כך הודאה בהירה מאין כמותה בכישלונו. הנשיא הסוציאליסט שהכריז ב-2012 מלחמה על המגזר הפיננסי, ופתח את נשיאותו בצעדים מרחיקי לכת במיסוי על העשירים ביותר, ייזכר בעתיד כנשיא שנלחם בשכירים הצרפתים במסגרת הרפורמות שהוביל בשוק העבודה, וזכה לראות מחאה והפגנות מהסוערות ביותר שראתה ארצו. הוא ייזכר כנשיא שלא ידע להציע פתרון לפיגועים המחרידים בפריז ובניס מלבד להרחיב את ההפצצות בסוריה, וכנשיא שעמד מנגד בעת שגרמניה והמוסדות הפיננסים של בריסל התעללו ביוון. הוא ייזכר כנשיא שהפך את המאבק באבטלה לדגלו המובהק, והתבזה כשמדיניותו הליברלית לא היטיבה את מצבם של המובטלים בצרפת ששיעורם עולה על 10 אחוזים.

כישלונו של הולנד הוא הכישלון של מחנה השמאל הליברלי המערבי בכללותו, שמבחינתו מתמצה החופש בחופש של ההון ושל בני האדם לנוע ולדבר. זה השמאל שמילת הקסם שלו לא הייתה "שינוי" אלא "דינמיות", דינמיות של עבודות זמניות ומזדמנות במקום תעסוקה בטוחה וארוכת טווח: בין אם זה מהנדס תוכנה שממציא את עצמו כבעל גלריה, ובין אם זה מכונאי מיומן שנאלץ לעבוד, אחרי שסולק ממשרתו, כמאבטח או כקופאי; דינמיות של הגירה המונית של בני העשירים החיים בין בירות העולם ומהגרים לתוך "פנינות נדלניו"ת" שהיו עד לא כבר שכונות עוני, ובמקביל של הפרולטריון של העולם השלישי, שנאלץ לעזוב את ארצו על מנת להשתכר שכר עבדות במדינות המפותחות. בצד זה, קודמה בשנים אלה גם דינמיות זהותית, מינית ותרבותית בתור אידיאולוגיה מאתגרת שלא ניתן להבין, אלא בקשר שלה לאותם תהליכים חברתיים להם היא סיפקה הצדקה כמעט מטאפיזית (נזכור שהולנד ייזכר גם כנשיא שהוביל את החקיקה החשובה להכרה בנישואים הומוסקסואליים). בקיצור, עבור אותו שמאל הכל היה דינמי ודבר לא קדוש, הכל כמובן מלבד דברים קדושים באמת כמו המדיניות המוניטרית.

השמאל הזה מצוי במשבר שתסמיניו הבולטים ביותר הם הפסד קלינטון והברקזיט. עם שקיעתו, עולים הכוחות העתידים להחליף אותו. בצרפת נבחרו כבר המועמדים שייצגו את מפלגות הימין בבחירות הקרובות: פרנסואה פיון ומרין לה פן. מעבר ללה פן המוכרת, שעוד יותר ממנה עצמה, אנשי מפלגתה יהיו סכנה אמיתית לזכויות האזרח בצרפת אם יגיעו יום אחד לשלטון (בדיוק כיוון שבחרו כמטרה לתקוף את ה"דינמיות" התרבותית וכמובן שלא  את

זו הכלכלית), פרנסואה פיון מסתמן כמועמד הקיצוני ביותר שעמד בראש הימין הצרפתי מאז מלחמת העולם. מטרתו הגלויה היא חיסול מדינת הרווחה הצרפתית. הוא מבטיח לפטר כחצי מיליון עובדי מדינה, לחסל את תחיקת העבודה הקיימת ולהחליף אותה במו"מ ישיר בין המנהלים לעובדים. עמדותיו הן גם פרו-אירופאיות באופן מובהק, והוא מסוכן בדיוק כיוון שהוא עלול לקרב את צרפת למודל הגיהינום החברתי של המדיניות האנגלוסקסיות.

מול אותו ימין מסוכן, צפויה בחודשים הקרובים מערכה גדולה בתוך המפלגה הסוציאליסטית בין אגפה השמאלי לאגפה הימני לגבי זהות המנהיג הבא, שייבחר בפריימריז משותפים לסוציאליסטים ולעוד כמה מפלגות מרכז קטנות. מנואל וולס, ראש ממשלת צרפת הנוכחי, הצפוי להודיע בקרוב על מועמדותו, ימשיך  בוודאי את הקו הליברלי של הולנד. מולו יעמוד ארנו מונבורג, איש האגף השמאלי ושר הכלכלה לשעבר, שהתפטר מממשלת וואלס על רקע הרפורמות שיישמה בשוק העבודה, ואשר נועדו לקדם בדיוק אותה "דינמיות" תעסוקתית.

מועמדות שאולי יצטרפו בשבועות הקרובים למרוץ, עשויות להיות כריסטיאן טובירה, שרת המשפטים לשעבר, ומרטין אוברי, ראש עיריית ליל, הנחשבות שתיהן מועמדות חזקות של האגף השמאלי. מה שברור הוא שהמפלגה הסוציאליסטית עומדת בפני בחירה היסטורית: האם לשחזר את הכישלונות של המועמדים הליברליים שלה, או לבחור בדרך שמאלית היכולה לפנות אל המאוכזבים מאותה "דינמיות" כלכלית. רק הבחירה השנייה יכולה להשאיר אותה כגורם חזק ורלוונטי בפוליטיקה הצרפתית, מטרה שאחרי כישלונותיו של הולנד, יהיה בכל מקרה קשה מאוד להשיג.

מועמד השמאל לנשיאות צרפת, ז'אן לוק מלנשון, הוא הבעיה או הפתרון בבחירות ההולכות וקרבות? בשאלה זו מתלבטים הקומוניסטים הצרפתים מזה חודשים רבים. לרבים בתוך המפלגה "בטן מלאה" כלפי מלנשון, הסוציאליסט לשעבר, בגלל סגנונו, יחסו לקומוניסטים ועמדותיו הפוליטיות. הרי הם מכירים אותו היטב מהבחירות הקודמות בהן השיג כ-12% מקולות הבוחרים. הם אף הקימו יחד את חזית השמאל (זצ"ל) יחד עם מפלגתו הזעירה של מלנשון.

אבל הפעם, הקומוניסטים מפולגים באמת. מצד אחד, אין בקרבם מועמד בעל המשקל האלקטוראלי של מועמדי הימין (ר' רשימתו של מ' גלידאי); ומצד שני, מתנהל קרב איתנים שבמסגרתו מחובתו של שמאל העקבי להציג אלטרנטיבה של ממש. מלנשון הפופולרי עונה לדרישה זו.

מזכיר הקומוניסטים, פייר לורן, הביא בפני חברי הוועד המרכזי המלצה לתמוך במלנשון. אבל הוועד המרכזי החליט אחרת וברוב זעום (51%) – דרש להציג מועמד קומוניסטי לנשיאות. אבל משאל בקרב חברי המפלגה, שנערך לפני מספר שבועות, הפך שוב את ההחלטה: במשאל השתתפו 40 אלף חברים (מתוך 80 אלף המשלמים דמי חבר). ברוב של 53% נתקבלה ההחלטה לתמוך במלנשון – בניגוד לעמדת ההנהגה, אבל בהתאם לדעותיו של המזכיר לורן.

מאיר גלידאי וא"ד

הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב