השנים הראשונות של הקומוניסטים בארץ

בין ה-17 ל-19 באוקטובר 1919 התכנסו ביפו פעילי האגף הרדיקלי בארגון פועלי ציון, והקימו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס). עד מהרה כונתה המפלגה בפי היהודים בארץ "מופס", וחבריה כונו "מופסים". מפלגות ציוניות השתמשו בו ככינוי שלילי לקומוניסטים.

מייסדי המפלגה הגדירו עצמם כקומוניסטים מראשית דרכם, ניתקו את קשריהם עם ההסתדרות הציונית העולמית, קראו למגר את השלטון הקולוניאלי הבריטי, הוקיעו את מדיניות הנישול של הפלאחים הערבים מאדמותיהם, ופעלו לארגן את הפועלים היהודים והערבים באיגוד מקצועי משותף. במקביל התנהל מאבק פנים-מפלגתי סביב היחס לפלגי השמאל בציונות, ודנו בשאלה הבסיסית אם אפשר בכלל לקלוט לשורות המפלגה חברים המגדירים את עצמם כציונים. הפולמוס הפנים-מפלגתי גרם לפילוגים בארבע שנות קיומה של המפלגה.

מפ"ס הוצאה אל מחוץ לחוק (הקולוניאלי), ועד 1942, בגלגוליה השונים, נאלצה לפעול בתנאי מחתרת. חבריה נעצרו לעיתים קרובות, עונו בידי אנשי הבולשת הבריטית, ולעתים קרובות גורשו מהארץ. בתגובה לרדיפות הייתה מפ"ס המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ.

מפ"ס יוצגה בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל ב-1920 פרקציית הפועלים הקומוניסטית הוקמה ב-1923 כדי להתמודד בבחירות לוועידה השנייה  של ההסתדרות. אך ב-1924 החליטה מועצת ההסתדרות להוציא משורותיה את צירי פרקציית הפועלים. ההסתדרות והמשטרה הבריטית שיתפו פעולה במסע רדיפה נגד הקומוניסטים  – כולל שלילת הזכות לקבל עבודה בלשכות העבודה ההסתדרותיות, להינות משירותי קופת חולים ועוד. כעבור כ-20 שנה, לאחר מאבק ממושך נגד ההחרמה, שבו הקומוניסטים לפעול במסגרת ההסתדרות.

בוועידה החמישית של מפ"ס (1923), שינתה המפלגה את שמה ל-המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, פק"פ (ביידיש, פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ). כעבור שנה התקבלה המפלגה לאינטרנציונל הקומוניסטי, הקומינטרן. לאחר קום המדינה, ב-1948, שינתה שמה ל-המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

מהפכת אוקטובר: דור, דור ודורשיו

בהחלטות הוועידה הראשונה של מפ"ס נכתב: "המפלגה מתנגדת ניגוד גמור לציונות הכללית ואינה משתתפת בכל מוסדותיה". יחד עם זאת, המפלגה החדשה, שמתחה ביקורת על האינטרנציונל השני (המוסד הבינלאומי של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות), לא ביקשה להצטרף מיד לאינטרנציונל השלישי הקומוניסטי (הקומינטרן). יש סבורים כי ההחלטה שלא להצטרף לקומינטרן נבעה מחילוקי דעות בין חבריה, ביחס לציונות ולמוסדות הציוניים. המפלגה מנתה עם ייסודה 120 חברים.

לדברי ההיסטוריון האמריקאי זכּארי לוקמן: "בקוניונקטורה המיוחדת של אותן השנים, 1921-1919, בהן נדמה היה כי מהפכה סוציאליסטית ניצבת מעבר לפינה, זכה המשטר הסובייטי הצעיר לתמיכה רחבה בקרב היהודים בכל העולם – כולל הפועלים היהודים בפלשתינה/א"י, והקומינטרן קיים כעין דיאלוג עם השמאל הציוני. יש שראו בעיני רוחם את הצבא האדום צועד לעבר פלשתינה כדי לשחררה מעול האימפריאליזם הבריטי ומחולל בה את השינוי המיוחל, הקמתה של רפובליקה סובייטית יהודית".

מהפכת אוקטובר עוררה התרגשות בקרב המהגרים היהודים שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, והיא עיצבה את עולמם הרעיוני. על פי ההיסטוריוגרפיה הציונית, בתקופת "העלייה השלישית" (מ-1918 ועד אמצע שנות העשרים), הגיעו לארץ כ-30 אלף צעירים, כמחצית מרוסיה, שליש מפולין והשאר – מארצות אחרות במזרח אירופה ובמרכזה. בניגוד למיתולוגיה הציונית, מעטים מהם פנו למשקים החקלאיים. אלה שפנו לעבודה חקלאית, היו בחלקם  פועלים עונתיים, בעיקר בענף ההדרים. רוב המהגרים הצעירים התיישבו בערים. שיעור האבטלה היה גבוה, ופועלים רבים נזקקו לשירותי רווחה. רבים מהם נפגשו ב"מטבחי הפועלים".

63 אחוזים מהמהגרים היהודים באותן השנים היו גברים, וכמחציתם היו רווקות ורווקים. אפשר להניח כי פרופיל זה תאם גם את הרכב חברי מפ"ס.

רוב חברי מפ"ס היו יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. גם אלה שהגיעו מארצות אחרות (גרמניה, אוסטריה או ארה"ב) היו ילידי רוסיה או פולין. חלק לא מבוטל מהם או מילדיהם היו פעילים בתנועות הציונות בחו"ל. כמעט שלא היו ביניהם פעילים במפלגת ה"בונד" הסוציאליסטית היהודית, או במפלגה הבולשביקית. כל מפלגות השמאל ברוסיה התנגדו לתנועה הציונית, והגדירו אותה "תנועה לאומנית-בורגנית". לכן אפשר לשער שרוב פעילי המפ"ס הצטרפו לתנועה הקומוניסטית רק לאחר בואם לארץ.

שפת המפלגה הייתה יידיש, שפתם של המוני הפועלים היהודים במזרח אירופה, בארה"ב (ובדרום אמריקה). רוב הבאים לארץ גדלו והתחנכו על ברכי שפה זו, בעוד הרוב בהנהגה הציונית תמך במחיקת השפה, כחלק מ"שלילת הגלות".

בצד היידיש, פרסמה המפלגה מנשרים וכרוזים גם בעברית ובערבית. בכל הקשור לפעילות בתוך ההסתדרות, מפ"ס ואחר כך פק"פ הקפידו לפרסם את עמדותיהן בעברית. ואולם, הכרוזים להפצה המונית שפורסמו בשנות העשרים, כגון גילויי דעת לכבוד ה-1 במאי, ראו אור ביידיש. בדו"חות המשטרה הבריטית נזכרים כרוזים של מפ"ס באנגלית, כנראה במטרה להשפיע על החיילים והשוטרים הבריטים ששירתו בארץ.

השלטונות הבריטים ומפ"ס

בתגובה למהפכת אוקטובר, החליטו "מדינות ההסכמה" (וביתר שאת בריטניה, יפן וצרפת), לפלוש לרוסיה ולהתערב במלחמת האזרחים הרוסית, לצדם של הכוחות הלבנים.

רדיפת מפ"ס בידי המשטרה הבריטית הייתה חלק מהמערכה האנטי-קומוניסטית העולמית, כמו גם מלחמה נגד כוח פוליטי אנטי-קולוניאלי מקומי. ב-1922 העריכה המשטרה כי כ-400 "חתרנים קומוניסטים פועלים בפלשתינה". לחלק מאיתנו זכורים כתביו של מי שכונה "הבלש העברי הראשון", דוד תדהר. בין היתר, עסק תדהר במעקב אחר הקומוניסטים (או אלה שנחשדו כקומוניסטים) מ-1921 ועד לפרישתו מן המשטרה הבריטית ב-1927.

המחלקה לחקירות פליליות ((CID, שכונתה גם "הבולשת", הוקמה ב-1921. נוסף למלחמתה בפשיעה המאורגנת,  עסקה הבולשת במעקב אחר קבוצות פוליטיות עוינות לשלטונות הבריטיים בקולוניות, ובבללן הקומוניסטים.

אלדד חרובי, בספרו, "הבולשת חוקרת – ה-CID בארץ-ישראל, 1948-1920" כתב בין היתר: "בארץ ישראל נחשד ציבור רחב בפעילות קומוניסטית, ובכלל זה גברים ונשים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הם היו תחת מעקב, חקירה, הטרדה ומעצר. היהודים הקומוניסטים נרדפו על ידי השלטונות מחד גיסא ועל ידי מוסדות היישוב היהודי, מאידך גיסא".

הפעילות הקומוניסטית

בכתבה שפורסמה ב"זו הדרך" (20.2.80), סיפר צבי הורוביץ: "בהגיעי לארץ מפולין ב-1919 עם קבוצת צעירים, הלכתי לגור בירושלים. המצב הכלכלי היה איום. בארץ שררו אבטלה קשה ורעב. פועלים בלתי-מרוצים ומאוכזבים התווכחו בקולי קולות ברחובות העיר. הקשבתי לוויכוחים הללו, על מהות הציונות ומעשיה העוינים כלפי הערבים. לא עבר זמן רב והבינותי כי טעיתי וכי האידיאולוגיה הציונית ומדיניותה אינן תואמות את השקפותיי.

"בזמן קצר יחסית מצאתי את הקומוניסטים והתקרבתי אליהם. בימים ההם קראו להם 'מופסים'… כביטוי של איבה לקומוניסטים. איבה זו טיפחו הבורגנות ומנהיגי ההסתדרות. באותו זמן התארגנה ליד פתח תקווה קבוצה קואופרטיבית בשם 'חבורת בורוכוב'. הייתה זו קבוצה קואופרטיבית שקיבלה   עבודות    בניין    ואחרות   והעסיקה   קומוניסטים

ואוהדיהם. מאחר שהקומוניסטים הוחרמו על ידי הסוכנות וההסתדרות, וכמובן על ידי המעבידים למיניהם, עזר הקואופרטיב לחברים רבים, כולל חברי הנהגת המפלגה, לעבוד ולהתקיים. למעשה, הייתה 'חבורת בורוכוב' סניף של המפלגה, שהיה פעיל מבחינה פוליטית ורכש לעצמו יחס כבוד מצד הפועלים. מאוחר יותר, עם גבור האבטלה, לא יכלו החברים לקבל עבודה כלשהי. הם התהלכו רעבים ממש ומזון היחיד שבא אל פיהם היו – תפוחי-זהב ותפוחי עץ אותם 'סחבו' מהפרדסים.

"לאחר ש'חבורת בורוכוב' התפרקה (בהיעדר עבודה) עברו חלק מחבריה לירושלים, ביניהם כמה ממנהיגי המפלגה. באותו הזמן הייתי מזכיר סניף המפלגה בירושלים ונבחרתי לייצג אותו בוועידת המפלגה ב-1922.

"זו הייתה הוועידה בה נוסדה המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה – פק"פ, אך מספורה של הוועידה היה הוועידה הרביעית של המפלגה, באשר ייסודה ההיסטורי חל ב-1919 עם הקמת מפ"ס. הוועידה נמשכה יומיים. ביום הראשון התנהלה הוועידה מטעם מפ"ס. בסיום המושב התקבלה ההחלטה החגיגית לפרק את מפ"ס ולייסד את פק"פ.

"מהוועידה יצאנו מאוד אופטימיים, מלאי מרץ ואמונה. כך גם חזרתי לירושלים והמשכתי את פעילותי בסניף וגם בקרב פועלי הרכבת, מקום עבודתי… פעילותי בקרב פועלי הרכבת נפסקה ב-1924, לאחר שנרדפתי על-ידי הבולשת ונאלצתי להסתתר. יום אחד מסרו לי כי עומדים לאסרני. בהתייעצות עם חברים הוחלט שעלי לברוח מן הארץ. עליתי, אם כן, על סיפונה של אוניית-משא טורקית".

עוד בתחילת דרכה, מפ"ס, סיגלה את צורת ההתארגנות וסגנון העבודה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית שבהנהגת לנין (לימים המפלגה הבולשביקית), שפעלה בתנאי מחתרת בשנות המשטר הצארי ברוסיה.

פעילי מפ"ס עסקו בפעילות מקומית, בעיקר בריכוזי האוכלוסייה היהודית בתחילת שנות העשרים: תל-אביב, יפו, ירושלים,    חיפה   והמושבות.   על   פי   דו"ח   על   פשיטת משטרתית בירושלים, פעל מועדון, במסווה של מועדון ספורט, בו נפגשו ילדים וצעירים ספרדים, רבים מהם ממוצא בוכרי, בהדרכה קומוניסטית.  באותן   שנים   נעשו   ניסיונות להקים תנועת נוער, תנועת נשים ואיגודים מקצועיים שבהם יפעלו יחדיו יהודים וערבים. גם בקרב האוכלוסייה הערבית פעלה מפ"ס, אך עם הצלחה מוגבלת. הם התמידו בעבודתם בקרב העובדים השכירים: עובדי התעשייה (מפעל הטקסטיל לודז'יה בתל-אביב היה אחד הגדולים שבמפעלי התעשייה ומנה 200 עובדות), עובדי הפרדסים היהודים והערבים, עובדי התשתיות (סוללי כבישים) ועובדי הרכבת.

חשוב לציין כי מספר הפועלים בתעשייה המקומית היה נמוך יותר ממשקלו של הענף החקלאי.  כבר בתחילת המאה העשרים צמח ענף ההדרים וצירף את פלסשתינה/א"י לחלוקת העבודה הקפיטליסטית הבינלאומית. העבודה בפרדסים התבססה ברובה על עבודה עונתית של פועלים חקלאים, ערבים ברובם. עם כינונו של המנדט הבריטי חל גידול מואץ בשטחי הפרדסים.

על העבודה המאורגנת ברכבת כתב בספרו האוטוביוגרפי בולוס פרח, שהצטרף כנער לפק"פ: "התקבלתי לעבודה ברכבת בשכר של שנים-עשר גרוש ליום, עבודה של שמונה שעות, עם שבוע חופשה בשנה, טיפול רפואי חינם וזכויות אחרות שהפועלים מחוץ לרכבת לא יכלו אלא לחלום עליהן… בתי המלאכה של הרכבת (בחיפה) היו ערבוב של לאומים, אבל הפועלים הערבים והיהודים היו הרוב המכריע.

"שררה ביניהם הבנה למרות השוני בשפה, במנהגים, במסורת ובדרגת המודרניות. רוב הפועלים היהודים היו מהגרים ממזרח אירופה, רובם מפולין. הפועלים היהודים ניסו ללמוד ערבית מחבריהם הפועלים הערבים. השפה המשותפת הייתה ערבית. היו שם  פועלים אירופים מארצות שונות. חלקם היו חברים בתנועת הפועלים והסוציאליזם, למרות המעורבות של הציונים באמצעות סוכניה בקרב הפועלים היהודים. בין שהיה זה השמאל הבולשביקי, הסוציאל-דמוקרטי או זה השייך לאינטרנציונל השני. הוויכוח לא התנהל בחלל ריק, בין השקפות כאלה או אחרות".

הקומוניסטים הראשונים וברית המועצות

השנים שלאחר מהפכת אוקטובר היו שנים של מהפכות, שינויים וגם אכזבות. מהפכה כלל-אירופית לא פרצה (חרף הקמתם של "שלטונות סובייטיים" בגרמניה ובהונגריה). יחד עם זאת, לקחי המהפכה נלמדו היטב ברחבי העולם וגרמו להופעתם של כוחות פוליטיים חדשים שהתכנסו באינטרנציונל הקומוניסטי ולשקיעתם של כוחות שמאל אחרים, כגון הסוציאל-דמוקרטיים והאנרכיסטים. האפשרות למהפכה חברתית מן היסוד ועוד במדינה כה רחבה כמו רוסיה, הציתה ניצוץ (ולפעמים תבערה של ממש) שבער במשך מרבית המאה העשרים.

אמנם ההגירה היהודית לארץ הייתה זעירה, לעומת מיליוני היהודים שהיגרו ממזרח אירופה למערבה, לארה"ב, לקנדה, לארגנטינה או לאוסטרליה, אבל עבור רוב המהגרים הייתה מהפכת אוקטובר בגדר של תפנית היסטורית. הקשרים בין ציבורים יהודים אלה והמהפכה, באמצעות העיתונות, מפלגות ותנועות, ואף קשרים משפחתיים ובין-אישים רק חיזקו את התחושה שאפשר לאתגר את המציאות הקפיטליסטית והאימפריאליסטית הקיימת, מה גם שרוב המהגרים נפלו קרבן לניצול מחפיר, אבטלה ואפליה.

ההוויה זו יצרה את התודעה המהפכנית – לה היו שותפים המוני עובדים יהודים ברחבי העולם, עד כדי יצירת נוסחה, שבמדינות רבות טופחה בקפידה על ידי העיתונות הממסדית – "יהודי = רוסי = בולשביק". כך נסגרו שערי ארה"ב בפני מהגרים יהודים, ולשנים רבות. מהגרים אלה גילמו את "הסכנה האדומה". יש שגורשו מארה"ב, כפי שנהגו בארץ השלטונות הקולוניאליים.

ברית המועצות הייתה לעורף, מקור הסמכות האידיאולוגית, העזרה בעת רדיפות ומקום המפגש של הנרדפים. פעילי מפ"ס, לאחר גירושם מהארץ (ובמקרים מסוימים עוד לפני הגירוש), שימשו שליחים של הקומינטרן ומילאו תפקידים מרכזיים בהקמתן של מפלגות קומוניסטיות באזור.  כמה מהבולטים במגורשים מפלשתינה לברה"מ נפלו קרבן לטרור הסטליניסטי.

עבור אלה שנשארו בארץ, מפ"ס וממשיכתה פק"פ היו בית ספר מהפכני בתנאים קשים במיוחד: אבטלה, כליאה ורדיפה פוליטית מצד הממסד הבריטי והציוני.

אפרים דוידי