בניגוד לרבים בשמאל, אני מאמין כי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב מסוכנת במידה רבה מבחירתה של הילארי קלינטון. נכון – קלינטון היא תומכת נלהבת בגישה ההתערבותית–אימפריאליסטית של ארה"ב, וגם תומכת נאמנה של המדיניות התוקפנית של ישראל. בחירתה תהיה צעד אחורה מבחינת העולם אחרי נשיאות אובמה. נכון גם שתומך בה הממסד הניאו–ליברלי של וול–סטריט והיא לא מחויבת באופן אמיתי לציבור העני בארה"ב.
ברני סאנדרס במהלך מערכת הבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית (צילום: פייסבוק)
אך קלינטון אינה טראמפ – היא לא מנהיגה ימנית קיצונית המבססת את הקמפיין שלה על הסתה גזענית כלפי מוסלמים וזרים; היא לא מיליארדרית המאמינה שהיכולת להרוויח כסף רב בניצול היא אינדיקציה לכישורים הנדרשים ממנהיג מדינה מוצלח. בסיכום, קלינטון היא בורגנית ליברלית, עם כל הבעייתיות שבדבר, אך היא אינה פשיסטית – לא קרוב. טראמפ הוא סכנה אמיתית לארה"ב ולעולם.
סאנדרס וקלינטון
ואחרי שאמרתי זאת, צריך להגיד דבר נוסף על קלינטון – היא המועמדת הפחות טובה שהדמוקרטים בארה"ב יכלו להציב מול דונאלד טראמפ. קלינטון מייצגת עבור הבוחר האמריקאי את "הממסד" הפוליטי – כלומר, היא נתפסת כנציגה מובהקת של המעמד הפוליטי השליט האחראי למשבר הכלכלי של 2008, שארה"ב עדיין מתאוששת ממנו, היא מייצגת את ההנהגה שתמכה במלחמה האסונית בעיראק ב-2003, היא מקבלת תרומות עתק מוול–סטריט, ולכן מייצגת את ההשפעה האדירה של לוביסטים תאגידיים על הממשלה המרכזית בוושינגטון. נוסף לכל אלה, קלינטון הסתבכה גם בסיפור האימיילים שלא הוצפנו כראוי – מה שנותן לדונלד טראמפ את התירוץ למתג אותה בהצלחה לא מבוטלת כ"הילארי הנוכלת". מיתוג זה כבר מציב אותו בסקרים מסוימים לפניה.
ברני סאנדרס, המועמד השמאלי שרץ והפסיד מול הילארי בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, היה יכול להיות מועמד חזק יותר מול טראמפ. סאנדרס פונה לציבור העובדים והצעירים בארה"ב ומתייחס לבעיות האמיתיות שלהם – שכר נמוך, הלוואות סטודנטים בלתי–נגמרות, היעדר מערכת בריאות ציבורית ראויה, ועוד. הפופוליזם השמאלי הבריא של סאנדרס הוא תרופת הנגד המדויקת ביותר לפופוליזם הימני–קיצוני של טראמפ.
אך כפי שנחשף לאחרונה במסמכים שהודלפו בוויקיליקס, הממסד הדמוקרטי והנהגת ה"מועצה הדמוקרטית הלאומית" (DNC), הגוף המארגן של המפלגה הדמוקרטית שוועידתו החגיגית נערכה בשבוע שעבר, פעלו באופן מובהק לטובת קלינטון מתחילת המירוץ. קלינטון אמנם ניצחה ברוב קולות, אך התמיכה המערכתית, וההטיה לטובתה במוקדי הכוח הדמוקרטיים (המנגנון, התורמים, התקשורת) הפכה את בחירתו של סאנדרס לכמעט בלתי אפשרית.
משגה פוליטי בקנה מידה גלובאלי
נקווה שקלינטון תביס את טראמפ (לא מאהבת מרדכי) למרות חסרונותיה הברורים. אך מועמדותה הרעה היא דוגמה לתופעה החוזרת בעולם – מפלגות מרכז–שמאל פונות ימינה, בעוד שהקהלים שלהם פונים שמאלה. הממסד הסוציאל–דמוקרטי מתעקש לפנות למועמדים "מרכזיים" בהעריכו כי הציבור לא יבחר במועמדים רדיקליים יותר. וזאת, למרות האינדיקציות הברורות למגמה הפוכה. בסקרים, סנדרס הוביל על קלינטון במאבק מול טראמפ לאורך כל הבחירות המקדימות.
התופעה בולטת עתה במיוחד במפלגת הלייבור הבריטית. למרות התמיכה הציבורית העצומה במנהיג הלייבור השמאלי ג'רמי קורבין, שצירף למפלגה מאות אלפי חברים צעירים ונלהבים, ניסתה הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה לאלצו לפרוש ולפנות את מקומו למנהיג "ממורכז" יותר – כזה שההון והמעמד הפוליטי השליט הבריטי יכולים להסתדר איתו ביתר קלות. ניסיונם מסתמן ככישלון, וקורבין צפוי לנצח בבחירות הפנימיות במפלגה בקרוב ובפער גדול.
דוגמה נוספת היא מפלגת העבודה הישראלית, שהנהגתה ממוקמת ימינה מציבור בוחריה וציבור חבריה. במפלגת העבודה יש דור צעיר שמאלי עם עמדות סוציאל–דמוקרטיות מגובשות והתנגדות ממשית לכיבוש, אך מנהיג המפלגה, בוז'י הרצוג, הוא איש מרכז ניאו–ליברל המסביר כי אין סיכוי למדינה פלסטינית בעתיד הנראה לעין, והמחפש תירוץ להסתפח לממשלת נתניהו.
יש לחדד את הסתירות
המשותף לדוגמאות אלה הוא ניתוח שגוי של הממסד המרכז–שמאלי לגבי דינמיקה פוליטית בתקופה של משבר. בעוד שהימין ברחבי העולם מנצל היטב את הסיטואציה המשברית של הקפיטליזם מאז 2008, מחדד עמדות, מעמיק את ההסתה כלפי זרים ומזין את המירמור והייאוש של אנשים ברגשות לאומניים ופאשיסטיים – המרכז–שמאל מוסיף לחשוב שכל מה שאנשים מחפשים הוא שמרנות צנטריסטית המגנה על הקיים. ההתמרכזות מתורצת בטענה, שבזמני משבר כאלה, אנשים מחפשים ביטחון ויציבות. אבל היא מתעלמת מהעובדה, שאנשים הסובלים מהמצב הכלכלי מחפשים לא יציבות של עוני, אלא שינוי. לכן זה הזמן לחדד את ההבדלים בין ימין לשמאל, לא לטשטשן. יש ציבור שמאלי, והוא יכול להיות גדול ורדיקלי, אך הוא צריך הנהגה הראויה לו.
נמרוד פלשנברג
הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"
