תושבי קבאטיה, מוחמד סבעאנה ובן דודו נור א-דין (בני 17 ו-23), נורו למוות בידי הצבא אחרי שניסו לדקור חיילים ב-27 בדצמבר האחרון. אביו של מוחמד נורה בגבו ב-1991 בידי הצבא כמה חודשים לפני הולדתו, ומאז הוא משותק בפלג הגוף התחתון. דודו נורה למוות בידי הצבא ב-1994, ושנה לאחר מכן, 1995, גם בן-דודו נורה למוות. מאז אוקטובר 2015, עוד חמישה תושבי קבאטיה נורו למוות בידי חיילים ומאבטחים, כל ששת ההרוגים למדו באותו תיכון.
הפוליטיקאים ממשיכים לדבר על "ההסתה ברשתות החברתיות". התקשורת כמעט כולה מאמצת באופן מוחלט את דף המסרים של בנימין נתניהו ושריו. אלה, בתורם, הבינו כי הימרו על סוס מנצח והרחיקו עד הנהלת טוויטר ופייסבוק בדרישה לחסום את הגישה לפלסטינים, דרישה שנדחתה על הסף. אבל הדחייה הפורמלית מצד תאגידי האינטרנט הענקיים אינה רלוונטית, גם לא ההתנגדות של בכירים בשב"כ או בצבא לקביעות באשר למרכזיות ההסתה בשיקולי הפלסטיני המשתתף בהתקוממות העממית. היום זו כבר אמת צרופה בישראל: אחד ועוד אחד הם שניים, ואבו-מאזן מסית ברשתות החברתיות. אילנה דיין, לדוגמה, ראיינה בחודש שעבר את מחמוד עבאס בתכניתה. ה"ראיון" הזכיר לרגעים חקירת שב"כ בשידור חי.
בחודש מארס האחרון, התפרסם ברשת ב' "תחקיר", שהתפאר בחשיפת תכנים בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. התכנים הוצגו בשידור כמזוויעים ומקוממים: במפות שבספרי הגיאוגרפיה לא מופיע השם "ישראל", ובספרי ההיסטוריה, מוצגות הערים אשדוד, אשקלון, טבריה, באר-שבע וחיפה כערים פלסטיניות ולא ישראליות. ואם ספרי הלימודים מכילים תכנים לאומיים, מה הפלא שתלמידי תיכון יוצאים ומנופפים בסכינים? בכלל, התמונה שעולה מהתקשורת הישראלית היא שהחיים בגדה המערבית הם תענוג צרוף, והארגונים הפלסטיניים מפיצים שקרים כדי להרוס את האידיליה.
הזוי ככל שזה נשמע לאנשי שמאל, ההצלחה הגדולה ביותר של ממשלת ישראל היא בשכנוע הישראלים שהאינתיפאדה הנוכחית לא קשורה בשליטה הצבאית בת היובל. אמצעי התקשורת של המיינסטרים מסקרים את ההתקוממות הפלסטינית בחודשים האחרונים בלי לעסוק בעובדה, שהשכול כמעט שאינו פוסח על שום משפחה, על שום שכונה או בית ספר, על שום כפר או עיירה. הפתרון הקל הוא לדבר על ההסתה של הרשות הפלסטינית, כאילו היא בכלל נדרשת. הפתרון הקל הוא לאמץ את עמדת הממשלה והצבא.
ואין זה רק שכול. ב-22 בנובמבר, 2015, אשרקת קטנאני בת ה-16 ניסתה לדקור מתנחלת בצומת חווארה, ונדרסה למוות בידי מי שהיה ראש המועצה האזורית שומרון. את הריגתה, בארבעה כדורים, וידאו חייל ומתנחל. אשרקת גדלה במחנה הפליטים עסכר בפאתי שכם. אמה, פלסטינית ילידת כוויית, נסעה לירדן לבקר את הוריה ומאז לא הורשתה לחזור; אביה ישב בכלא מאז נולדה ב-2001 ועד 2007.
הזעם המתפרץ, המכונה בישראל "טרור הסכינים" או "טרור הילדים", שואב את הלהט שלו מתוך הסיפורים הללו, שאינם אנקדוטות של מסכנוּת, אלא סיפורי חייהם של שני דורות: משפחות שכולות, קרובי משפחה בכלא, עוני מחריף, בתים הרוסים, אבטלה, חיים תחת פשיטות הצבא והשפלות במחסומים.
מאז שנת 2000, למעלה מ-90,000 אסירים פלסטינים נשלחו בידי שופטים צבאיים לבתי הכלא הישראליים. כרגע, כלואים בישראלי למעלה מ-6,000 אסירים פלסטינים, ביניהם למעלה מ-400 קטינים ולמעלה מ-600 עצורים מנהליים.
ב-23 בנובמבר אשתקד, שמענו בחדשות על "מחבלות המספריים". במשך כמה ימים, פתחו מהדורות החדשות בסיפור בעל השם הקליט הזה. שדרי החדשות וצרכניהם חגגו והזדעזעו: בנות 14 ו-16. בת ה-14 הוצאה להורג בעודה שוכבת על המדרכה. חקירה שנפתחה בעקבות לחץ בינלאומי, נסגרה לאחר כשלושה חודשים בקול ענות חלושה. שמה של הילדה, שמאחורי התואר "מחבלת המספריים", הוא הדיל ווג'יה עוואד. הדיל היא אחותו של מחמוד עוואד, שנפגע בראשו בעת עימותים עם הצבא ליד קלנדיה בשנת 2013, ומת לאחר אשפוז שארך כשנה. אין זו הסתה ברשתות החברתיות ולא בספרי הלימוד הגורמת לצעיר הפלסטיני לקחת סכין ולנסות לתקוף בחזרה.
מחמוד דרוויש כתב: "השהידה בת השהידה בת השהיד / ואחות השהיד ואחות השהידה, גיסת / אם השהיד נכדת סבא שהיד / ושכנת דוד השהיד / […] ודבר לא קורה בעולם הנאור" (מצב מצור, 2002, תרגם מוחמד חמזה ע'נאים).
יוסף לאור
