שבועות ספורים חלפו מאז ששבתו והפגינו רבבות תחת הכותרת "אני אישה, אני שובתת" (4.12). זאת במחאה על ריבוי מקרי הרצח של נשים על רקע מגדרי, ובדרישה מהממשלה לתקצב ב-250 מיליון שקלים את התכנית למניעת אלימות במשפחה שכבר אושרה בוועדת השרים.
שדות, ארנון וקליין. יוזמות השביתה (צילום: אורי קול)
מאז המחאה המשיכה: משך יותר משבוע שבתו מדי יום אלפי נשים במשך 25 דקות, זכר למספר הנרצחות השנתי. השבוע (16.12) הפגינו נשים רבות בתל אביב (ליד דיזנגוף סנטר), בירושלים (מול בית ראש הממשלה) ובחיפה (במרכז הכרמל). באותו יום פרסם מטה המאבק מסמך דרישות רשמי שהופנה אל ממשלת ישראל. שוחחנו עם דרור שדות (24), מיוזמות שביתת הנשים.
איך נולדה השביתה?
זה היה שבוע מטורף. קרו בו המון דברים. אחרי יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים (25.11) והביקור של ביבי במרכז לנשים מוכות, נמצאה הגופה של יארא איוב. בערב נרצחה סילבנה צגאיי. החלטנו שצריך לעשות משהו דרסטי כי השטח בוער. זה היה אחרי סדרת הפגנות שקראו לוועדת חקירה פרלמנטרית. נפגשנו רותי קליין, סתיו ארנון ואני. דיברנו, והיה לנו ברור ששביתה היא צעד נכון. הרגשנו שיש מומנטום.
הכנו אסטרטגיה לאותו שבוע: קבענו תאריך, דיברנו עם מעצב, פתחנו איוונט בפייסבוק שהחל לרוץ ברחבי הרשת למרות שעלה מאוחר בלילה. במקביל קיבלנו שיחת טלפון פתאומית מהפעילה הפמיניסטית ענת ניר שחזרה ממפגש חשוב באותו ערב: 50 ארגונים פמיניסטיים החליטו להתאחד ולתכנן את הצעדים הבאים. הכל קרה במקביל, וזה רק מוכיח כמה השטח בער. הבנו שגם אנחנו מתאחדות איתם כבר באותו לילה. תפעלנו את רוב ענייני השביתה במטה שנפתח בבית של רותי בקמפיין בזק.
למה שביתה?
זו פרקטיקה קיימת ומוכרת. היזומה הזו קיימת גם בעולם, כלומר לא אנחנו המצאנו את הרעיון של שביתת נשים. באיסלנד (1975) למשל זה קרה. זה דימוי דרמטי מאוד, שאומר שלנו הכוח כי אנחנו רוב האוכלוסייה: נשים הן 50.7%. מעולם, אגב, לא הייתה שביתת נשים בישראל לפני כן. היה נראה לנו נכון ונחוץ.
הופתעת מההיקף ומההצלחה של השביתה?
כן ולא. התרגשנו מאוד, קודם כל. בוא נשֹים לרגע בצד את ההפגנה בכיכר רבין שהייתה מדהימה בפני עצמה; לאורך שעות היום, ראינו שבכל הארץ, ובממדים שלא ראיתי לפחות מאז המחאה החברתית של 2011, קבוצות מקומיות יצאו למחות באזור הבית שלהם, עובדים הפגינו מתחת למשרד וכן הלאה. קיבלנו אלפי תמונות של גברים ונשים משתתפים במפגני כוח מקומיים בכל הארץ.
מצד אחד זה קרה בדיוק כפי שתכננו, אבל מצד שני זה היה מרגש מאוד. באילת, במטולה, בערבה, בכל מקום בארץ הייתה פעילות. יפה לראות שזו הייתה מחאה נגישה. נשים שלא יצאו להפגין בחיים – יצאו עכשיו.
לגבי כיכר רבין, מדובר היה במפגן מגוון מאוד: מבחינת הנשים שעלו על הבמה, המסרים שנשמעו, האינטראקציה בין יהודיות לערביות ובין דתיות לחילוניות. מגוון גם מבחינת הנציגות לנשים יוצאות אתיופיה ובעצם לכל חלקי החברה. אני מדברת על הנשים שהופיעו על הבמה, על הנשים שהפגינו בקהל, וגם על הקואליציה של הארגונים שעמדו מאחורי השביתה. כולן התאחדו סביב אותה מטרה.
יום עובר ומגיעות הכותרות על אימאן עוואד, הנרצחת ה-25. בואי נחזור לרגע הזה.
נכון. בעצם כבר ברביעי, יום אחרי השביתה, חשבנו מה נעשה הלאה, במקביל להתאוששות מהדבר הגדול שעשינו. החלטנו שאסור לנו להפסיק עד שהדרישות יתמלאו. אמרנו לעצמנו: בסדר, הראינו מפגן כוח, אבל מה אנו עושות עכשיו?
הייחוד של המחאה הזאת היא הקונקרטיות שלה. אנחנו מדברות על תופעות האלימות, ועל איך ממגרים אותה. לכן התחלנו לחשוב על היום הבא, ותכננו כבר… לא יודעת אם לקרוא לזה קמפיין, אבל צעדים להמשך המאבק.
ואז אימאן נרצחה. הבנו שעלינו להמשיך מהר הרבה יותר משחשבנו. התחלנו כבר למחרת את המאבק של 25: שביתת נשים יומית של 25 דקות בשעה 10:00. זו מחאה שמחדדת את הדחיפות ואת הצורך של הממשלה לפעול כמה שיותר מהר.
מה הרגע שריגש אותך יותר מכל בשבועיים האלה?
תפעלנו אופרציה מדהימה, אבל התחושה הייתה שאנחנו מרגישות את מה שכולם סביבנו מרגישים. זה התבטא במספר האנשים שבאו – ועדיין באים – למטה. חלקם – נשים וגברים שלא היו מעורבים פוליטית כלל לפני כן.
אבל היה רגע אחד שהתעלה על כולם. עמדנו על הבמה, שלושתנו, וצעקנו את הסיסמה "אני אישה, אני שובתת". פתאום קהל של עשרות אלפים משיב לנו: "אני אישה, אני שובתת". הסיסמה שהמצאנו שבוע לפני הפכה מפגן כוח עצום.
