המילים בכותרת הרצאה זו נלקחו מתוך התזה ה-11 על הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבאך של קרל מרקס – "עד היום הפילוסופים רק פירשו את העולם, אך העיקר לשנותו". אמירה זו היא נקודת המוצא הערכית של הפרויקט המרקסיסטי.
ח"כ חנין בעת הרצאתו בכנס מרקס שנערך בגדה השמאלית בתל–אביב (צילום: הגדה השמאלית)
מרקס ואנגלס פוגשים זה את זה בהבנה כי העולם החברתי של זמנם הוא עולם לא צודק. פרויקט השחרור הפוליטי של המהפכה הצרפתית נבלם מול חומות הקניין הפרטי ואי השוויון. מתוך עמדה מוסרית, הציב מרקס את המטרה העיקרית שלו – שינוי העולם. מאז אנחנו, המרקסיסטים, מחפשים את הדרך לשינוי מתוך ניתוח המציאות הדיאלקטית, הסתירתית. סתירות אלה הן גם המנוע של המערכת, אך גם, כפי שמרקס זיהה, מייצרות את היסודות לשינוי חברתי ופוליטי. מרקס זיהה את מנוע השינוי במלחמת המעמדות.
קורות ימי כל חברה הם קורות ימי מלחמת המעמדות, נכתב בפתח המניפסט הקומוניסטי. לא נאמר שם שיש רק מאבקים מעמדיים. יש עוד עימותים חברתיים. מגוון של מאבקים במגוון של נושאים. הוא לא מזלזל בהם. אבל המאבק המעמדי הוא עבורו העניין סביבו החברה מתפתחת.
לזהות את קו ההתנגשות
אם נסתכל על המרקסיסטים הגדולים, שכרכו פרקטיקה בתיאוריה, נראה שכל אחד מהם הצביע על קו ההתנגשות המעמדית בחברה שלו. אצל לנין הפרויקט המעמדי הושתת על חזית אינטרסים בין הפועלים לאיכרים. זה הפרויקט הפוליטי של מהפכת אוקטובר. אנטוניו גראמשי באיטליה ניתח את הקונפיגורציה של המאבק המעמדי במדינתו. בחיבור בשם "השאלה הדרומית" הוא הראה ששלטון הבורגנות באיטליה חי על ברית פוליטית, מה שהוא כינה "בלוק היסטורי", בין הבורגנות של הצפון לאיכרי הדרום נגד הפרולטריון הצפוני. כך נותר הפרולטריון האיטלקי בעמדת מיעוט, והמסקנה הפוליטית הייתה שצריך לגבש בלוק אלטרנטיבי, של שינוי. המפלגה האיטלקית כשלה בפרויקט זה, וכך עלה הפשיזם לשלטון. אביא עוד דוגמא: מאו צה טונג, שיישם את המהפכה הסינית כמהפכה איכרית, אחרי שמעמד הפועלים הסיני העירוני הוחרב בידי הלאומן צ'אן קיי שיק.
מה שמעניין בדוגמאות אלה הוא המכנה המשותף, לפיו מהפכנים מבקשים לראות בחברותיהם את קווי ההתנגשות הקונקרטיים וכך ליצור כוח שיוכל לקדם את השינוי המהפכני. נקפוץ לכאן ועכשיו. אחד המאפיינים של הקפיטליזם המאוחר הוא האופן בו הוא מפרק מבנים חברתיים בעזרת הגלובליזציה וההגמוניה הכלכלית ואידיאולוגית שלה. עלינו לעשות היום את מה שמרקס עשה אז – לאתר את סובייקט השינוי בחברה שלנו. מעמד העובדים הוא ודאי סובייקט שכזה. אך מעמד העובדים הישראלי הוא מורכב וחלש. הוא גדול מאוד, אך מפורק. האתגר הוא גיבוש בלוק היסטורי חדש בו מעמד העובדים משמעותי, אך לא בלעדי.
חברה פצועה
יותר מכל חברה אחרת בעולם, החברה הישראלית סובלת מהמון פצעים עמוקים ואמיתיים מעבר למימד המעמדי: הפצע הלאומי של הפלסטינים, וגם של היהודים, הפצע העדתי הנובע מכור ההיתוך שפעל למחיקת מסורות ותרבויות, פצעים מגדריים בנובעים מחברה פטריארכלית, ועוד. זה יהיה טיפשי ומתנשא להתעלם מפצעים ממשיים של בני אדם. תפקידנו הוא להבין את התפקיד הפוליטי הקונקרטי של פצעים אלה.
רוב הפצעים האלה מנוצלים כמנגנונים לשימורה של המערכת. הפצע המזרחי, אמיתי מאין כמותו, הוא מנגנון משמר, כפי שהוא מנוצל בפוליטיקה בישראל. פצע זה התעצב מול אליטות ממסדיות של תנועת העבודה, שנתפסת (לא בצדק) כחלק מהשמאל. זה הבסיס לבלוק ההיסטורי המחזיק את הימין בשלטון. אם לא נדע לפרק את הבלוק הזה, ולא רק בהתנגדות, אלא בעזרת פרויקט פוליטי אחר, לא נוכל להתקדם. שינוי פוליטי שמאלי לא יכול להתעלם מכל אותם פצעים, אלא לחבר אותם למהלך של שינוי, במקום מהלך של שימור.
יש בעיה נוספת, מהותית, והיא חולשתו של המאבק המעמדי בארץ. מעמד העובדים מגובש פחות ממה שהיה יכול להיות, ולכך אחראי היסטורית תנועת העבודה (מפא"י/העבודה) אשר כמו כל סוציאל דמוקרטיה איינה את הרעיון של המאבק המעמדי. גם ברגעי השיא שלה, המקסימום שתנועת העבודה יכלה להציע זה פוליטיקה של חסות, של בחירות. שתי הבעיות האלה הן בעיות רציניות בפרויקט שלנו. מצד אחד ריבוי הפצעים, ומצד שני – חולשת המעמד.
אז איך מצליחים?
המסקנה המעשית היא שניתוח מעמדי אינו עומד בסתירה לפצעים הזהותיים של האנשים. ניתוח מעמדי נכון מבקש לבנות בחברה בלוקים היסטוריים עם מדוכאים ממגוון סיבות.
ברמה המעשית, מניסיוני האישי, אומר שהפרויקט הכי מעניין שהייתי מעורב בו הוא "עיר לכולנו", שהייתה תנועה שרצה למועצת עיריית ת"א–יפו, ואני הייתי מועמדה לראשות העיר. הפרויקט הזה ניסה לייצר בזירה העירונית חזית או בלוק של כוחות, שבדרך כלל לא מצליחים להתחבר.
את הניסיון הזה לא בחנו מספיק. הוא לא היה הבלחה פוליטית מרגשת אלא דוגמא למהלך פוליטי. עיר לכולנו זכתה בהצלחה גדולה ובניצחון בתל–אביב שמדרום לירקון, באמצעות חיבור בין אוכלוסיית "רוכבי האופניים" – צעירים ממרכז העיר, עם נטייה לרדיקליות, לבין ציבור אחר, מדרום וממזרח העיר. ציבור מזרחי, מסורתי, דתי, לא שמאלי.
הפרויקט הזה הצליח, למרות שהקמפיין שניהלנו היה אידיאולוגי שמאלי, ולמרות הכוחות שעמדו נגדנו. הדבר המעניין הוא לנסות להבין את מה שניסינו לעשות – ליצור בלוק. אני עדיין חושב שבחיי הפוליטיים זה היה הניסיון הכי משמעותי. צריכים להאמין שזה אפשרי, וללמוד מהשגיאות. זו המשימה שלנו.
