השמאל הישראלי נקלע בשבוע אחד למלכודת משולשת: נחקק חוק הלאום; צה"ל הגביר את תקיפותיו בעזה ובסוריה,; והכנסת הפילה בהצבעה צינית והומופובית סעיף לגבי הקהילה הגאה. מיד נשכחו כל הנקודות שעמדו על סדר היום האופוזיציוני, והכל נתכווץ לטובת המחאה של הקהילה. חברת החדשות, שמשך ימים שלמים אפילו לא הזכירה את חוק הלאום, הפכה את ההפגנה לאירוע המרכזי שלה. ההסתדרות, וגם חברות ותאגידי ענק (שיחסם לכוח האדם שהם מנצלים ראוי לדיון נפרד), הזדהו עם הלהט"בים. על התנגדות לסחר בנשים ובגופן קשה היה בכלל לדבר.

זכייתה לכאורה של פוליטיקת הזהות בנקודות, מפני שהוציאה רבבות לרחובות, הבליטה את כישלון הפוליטיקה השמאלית של ממש. בלט טבעה המעמדי של פוליטיקת הזהות: על הזכויות של מי ויתרו ועל הזכויות של מי לא ויתרו? את מי לא ספרו במחאה הגדולה שהייתה ובזו שלא הייתה? זכויות הנשים הפונדקאיות נדחקו הצידה, ושוב ניתנה לגיטימציה ציבורית לסחר באיברים ובגוף נשי. כך גם נשכחה האפליה המעמדית, שבבסיסה זוגות חשוכי ילדים (סטרייטים או לא) מ"העולם הראשון" ואמהות יחידניות בנות המעמד הגבוה ינצלו את מצבן הכלכלי הרעוע של נשים מוחלשות מהמעמד הנמוך.

ניקח לדוגמא את ח"כ מיכל רוזין (מרצ), שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה (22.7): "במקום לחתור לשוויון אזרחי מלא לקהילת הלהט"ב, התנגדה הממשלה לאפשר הורות שוויונית גאה". רק לפני חודשיים כתבה רוזין ב"הארץ" (7.5): "שמעתי גברים רבים מחרפים את נפשם בהגנה על זכותן של נשים להיות חשפניות. 'זו בחירה חופשית' הם אומרים. ואני תוהה, אם אותם 'שומרי הנשים' תומכים גם בשאר המאבקים על זכותן של נשים על גופן". ובהמשך: "את המלחמה שלי אני מנהלת נגד חברה פטריארכלית שהפסיקה להבחין בין טוב לרע, בין אישה למוצר". נסו לעמוד על ההבדל בין תמיכתה בפונדקאות להתנגדותה הצודקת לעמדה הפטריארכלית ההופכת אישה מוצר.

גם ד"ר אייל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א מיהר לגייס את "הבחירה החופשית" של נשים ורצונן להרות במאמר בו תקף את "ההומופוביה הליברלית" ("הארץ", 24.7). גרוס אף נשען על מאמר של פונדקאית פילנתרופית (צביה ויסברגר, "הארץ", 22.7). וכמו תמיד, כשאין טיעון טוב, נוח לגייס סיפור קורע לב על זוג חשוך ילדים שהפילנתרופיה סיפקה לו אושר בדמות שאר בשר. אפשר גם לספר על האושר שחוותה הפונדקאית, ועד מהרה מגיעים לעניין הכספי. כמו במרבית הטיעונים בעד חשפנות או זנות, ממהרים המצדיקים להשתמש בטיעונים של "בחירה חופשית", או של "חוזה הוגן" בין צדדים שווים.

רבים מתומכי הפונדקאות המסחרית מוכנים להפקיר את הפונדקאיות לכוחות השוק. מי באמת יגן עליהן? מערכת   המשפט?  ועדות   מטעם   מוסדות  רפואיים   חזקים? עובדים

סוציאליים מוחלשים? פסיכולוגים בשירות המדינה שיעמדו מול המצוקה החברתית מחד גיסא, ומול הלובי הבורגני החזק ללגליזציה של פונדקאות מאידך גיסא? תשובה אפשרית אחת היא, שהפונדקאיות הפוטנציאליות – בשונה מה"צרכנים" – אינן חלק מהאלקטורט של רוזין, של תמר זנדברג, או של מרב מיכאלי, ועל כן קל להן לשכוח אותן ברגע האמת.

כאן אני מגיעה לשורש העניין. ארגון העובדים של גרוס, למשל, מגן עליו היטב כמרצה בכיר (וטוב שכך): יש לו קביעות ופנסיה תקציבית. מה אכפת לו לקרוא לאחרים, החוששים מפני המדינה חובבת הילודה ומפני השוק הפראי, "הומופובים"? גם כאן מצוי הטבע המעמדי של הקונפליקט. ובכן, כשיו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), נעדר מאותה הצבעה, תקף אותו (18.7) האתר של הבורגנות השמאלית, "שיחה מקומית". העיתונאית יעל מרום טענה, כי "מי שחושב שהוא יכול להיות ראש האופוזיציה צריך לפחות לא להיות פחדן עלוב".

באמת? הנה לשון החוק: "האֵם הנושאת היא בת-דתה של האם המיועדת, ואולם אִם היו כל הצדדים להסכם לא-יהודים, רשאית הוועדה לסטות מהוראות פסקה זו, בהתאם לחוות דעת של איש הדת חבר הוועדה". כלומר, יהודייה תֶהֱרֶה רק בשביל יהודייה! האחרות יוכלו "להתערבב". זה המקום לעמוד על הקרבה הגדולה בין חוק הלאום לחוק הפונדקאות, ועל הקשר בין הרעב הלהט"בי שהשלים עם סחר בגוף הנשי לאדישות הגמורה כלפי חוק הלאום, או לקשיים שמערימה המדינה על אימוץ (שם מופלים הלהט"בים עוד יותר).

במאמרה החשוב על הפוליטיקה של המשפחה בישראל, השוותה פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי בין ההליכים המפרכים שצריכים זוגות חשוכי ילדים לחוור כדי לאמץ ילד לבין הקלות הבלתי-נסבלת, בתקציבים מטורפים ואולי בנזקים לגוף האישה, שבה נעשית הפריה חוץ-גופית. סל הבריאות הישראלי כולל מחזורי טיפולים עד גיל מאוחר מאוד (ובלי שום הגבלות), ובלבד שהאישה נשואה ובכוונתה להקים משפחה. כך כתבה בירנבוים-כרמלי:

"הדחיקה לשוליים של מסלול האימוץ מקורה בתפישת האימוץ כאיום על 'המשפחה הטבעית', ומכאן גם על הניסיון להגדיר את הקולקטיב היהודי בישראל כרשת שארי בשר. לכן מגדירה המדינה את הגוף הבריא לפי תרומתו לשעתוק הקולקטיב באמצעות שארות ביו-גנטית ומעודדת טיפולי פוריות המדגישים את חשיבות הקשר הביולוגי בין הורים לילדים. יתרה מזו, ה'ליברליות' הכוללנית של המדיניות הישראלית לגבי טיפולי פוריות כשלעצמה מאששת את התפישה, כי קשר דם חזק דיו כדי לקיים כל מבנה משפחתי, כולל מבנים מסורתיים פחות.

"בהקשר הרחב משתמע שכל קשר דם הוא בגדר חיזוק הקולקטיב היהודי ה'טבעי'. אם קשר זה נתפש כקריטי לסוגיות יסודיות כמו זהותה של המדינה וכבסיס לעיגון הטענה הגיאו-פוליטית של הקולקטיב, או אז חורגת החשיבות הריטואלית המיוחסת לשארות ה'טבעית' אל מעבר להגדרת המשפחה והקולקטיב, ונוגעת בשאלת הישרדותו של הקולקטיב. לשם כך, על המדינה לחדד את הגדרתה של 'המשפחה הטבעית', להבחינה בחריפות ולרומם אותה בהשוואה לכל חלופה. זו ההבחנה שעליה מאיים האימוץ" ("יותר זול מעולה חדש",  "מטעם" 18, 2009, ע' 78).

לא טקטיקה הובילה אפוא את קהילת הלהט"ב למצעד גדול ששילם מעט מס שפתיים למתנגדי חוק הלאום. היה זה, בסופו של יום, חלק מהלאום היהודי המתכחש לכל סתירה, והדורש "תנו לנו זכויות (יהודיות)". אחר כך באה טרוניית הדרוזים.

טליה קלינמן

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב