הרבה יותר מכדורגל: על להקת לאה קטמין המנגנת מיציעי הפועל תל אביב

את להקת לאה קטמין הקימו חברים בארגון אולטרס הפועל ב-2013. הלהקה הופיעה לראשונה ב-1 במאי באותה שנה, ומבצעת עיבודים בסגנונות מוזיקליים שונים לשירים ביציעי הכדורגל והכדורסל של הקבוצה. אך סיפורו של הפרויקט התרבותי הזה החל שנים קודם לכן. באחרונה השיקה הלהקה את אלבומה השלישי "לכל מקום שתלכי" בהופעה בפני מאות במועדון "הוואנה" בתל אביב.

שוחחתי עם לי אור שלגי, ממייסדי הפרויקט הרעיוני והתרבותי של לאה קטמין, על ההיסטוריה הקצרה של הלהקה ועל תרבות האהדה הבלתימתפשרת שזו מנסה לפתח.

2018-06-08_185329

מאיפה הכול התחיל?

בוויכוח הישן של מה קודם למה, המהות או הקיום, אני יכול להגיד שמהות הלהקה קדמה לקיומה. הלהקה נולדה מתוך פרויקט קודם. יחד עם אוהד אחר, תכננו להקליט כמה מהשירים ביציע ולהפיץ אותם. אפשר לקרוא לזה חומר חינוכי או התניה תרבותית, רצינו שאנשים ילמדו לשיר את השירים כמו שצריך. זה בא ממקום של פרפקציוניזם. מבחינת מילים וטיימינג, אנשים טעו בשירת השירים ביציע. כדי לעזור להם צריך להקליט את השירים. זו הייתה המטרה הראשונית, לא להקה והופעות.

בדרך, ועכשיו אני הולך איתך לאזור 2008 או 2009, כשהפועל אוסישקין ת"א [קבוצת הכדורסל בבעלות האוהדים] עלתה מליגה ב' לליגה א', כמה חברים ואני אמרנו שנקליט את מה שמכונה המנון האוהדים, 'לעולם לא תצעדי לבד', המושר על בסיס על בסיס השיר 'האמיני יום יבוא'. הקלטנו אותו ביום עבודה אחד, הדפסנו וכרכנו. הוצאנו את הדיסק בשנת 2008 ועדיין יש דיסקים. זו הייתה מציאות קודמת. אנחנו הוצאנו לאור דיסק עם שיר אחד, בלי להקה עדיין. סביב ההקלטה וההפצה של הדיסק חלחלה ההבנה שיש כאן פרויקט גדול יותר מכפי שחשבנו. אז הבנו שאפשר לייצר כאן משהו ענק.

ומתי נולדה הלהקה במבנה הנוכחי?

השנה הייתה 2012. בעבודה סיימתי פרויקט בן חמש שנים, ולקחתי פסק זמן לשם ההקלטות. חזרתי לאולפן של נטע גופן, המפיק המוזיקלי של הפרויקט, וביחד הרכבנו רשימה של כעשרים שירים בעלי פוטנציאל לעיבוד. רוב השירים ביציע הם שירים קצרים מבחינת המבנה, ומורכבים רק מפזמונים או מבית אחד ומפזמון.

לעשות משירים כאלה אלבום, זה כמו להזריק מים לבשר באטליז. השתמשנו בשירים מהיציעים שנכתבו על בסיס לחנים מוכרים בלבד והתלבשנו עליהם: מכוורת ועד מייקל ג'קסון; מסלין דיון ועד פט שופ בויז. התחלנו לאתר נגנים, והקלטנו במשך כמה חודשים. גם אז, עדיין לא הייתה להקה.

מתי אפשר לקרוא לנו להקה? רק כשהתחלנו להזמין אנשים מהיציע לשיר ולהקליט איתנו, והחבורה מנתה עשרה מעורבים בפרויקט. אנחנו כבר בסוף 2012 ובתחילת 2013. מפה לשם, הבנו שיש לנו בידיים יותר מ'סתם אלבום'. יש כאן משהו עם חיים משל עצמו. זה קרה מהר מאוד, ותוך שבועות ספורים היה לנו אייקון, היה לנו שם, והיה לנו פרופיל בפייסבוק.

ואיך נולדו השם והדמות של לאה?

השם נולד, כמו בהרבה מקרים דומים, בהפסקה מההקלטות. יושבים בקונטרול, שותים ומעשנים, מעלים רעיונות. אני מדבר עם העיתון של המפלגה הקומוניסטית, נכון? עם תקשורת המיינסטרים כמובן שלא הייתי מדבר. זו הסיבה היחידה שאני משתף פעולה בריאיון זה. עברו 6 שנים מאז יצאנו לדרך. בהופעה הראשונה שעשינו הלכנו פעם אחת לתקשורת, וזו הייתה הפעם האחרונה.

אבל לענייננו, השם נולד בין הקלטה לחזרה, בין שיר לשיר, כמשחק מילים. קטמין זה דבר שנהוג מאוד ונחמד לדבר עליו. ברגע שהשם נאמר, הבנו שפגענו בול ושאנחנו מרוצים. לא רק מהשם הקליט, אלא מכך שיש דמות ושיש אייקון.

אז לאה היא אישיות, שלא לומר אושיה, ויש לה קול ופרופיל פייסבוק משלה. אבל היא קולם של מי?

הייתי אומר שלאה היא הקול של המעגל השני של אולטרס הפועל. אם אני יכול לפרק את אולטרס הפועל לשכבות, לאה נמצאת במעגל הקרבה השני.

היא איננה מהמובילים של הארגון. לאה איננה מנהיגת אוהדים, אבל היא באה לכל המשחקים, יותר מהאוהד הממוצע. אם, נניח, יש מעגל של כ-300 עוקבים לאג'נדה של אולטרס הפועל אז היא בקרבתה איפשהו בין מספר 163 ל-244. היא צעירה, בת פחות מ-30, יותר מ-20, מגויסת מאוד, באה לכל משחק. לא בטוח שיותר מזה. אבל היא חיה את זה, הפועל תל אביב היא חלק חשוב מאוד בזהות שלה.

והיא פונה רק פנימה או גם החוצה? היא מצפה שלהופעות יגיעו אנשים ממעגלים רחוקים יותר?

זו שאלה מצוינת שאנחנו מתמודדים איתה בקביעות. לא תמיד התשובה שאנו נותנים – אותה תשובה. כיוון שאני גם מעורב בהפקת האירועים וההופעות, אפשר לומר שיש לתשובה הזו היבט רגעי והיבט נצחי.

יש הרבה רגעים שאפשר להצביע עליהם ולציין: "עשינו הופעה בבארבי", "הופענו בחנוכת האולם החדש" וכן הלאה. אבל לא הופענו כי מישהו חלם עלינו בלילה, אלא הודות לרציפות ולעבודה ארוכה. אז בהסתכלות כלפי הנצח, התשובה היא שאכן, לאה רוצה לדבר ולפנות לכולם. לא תמיד זה מתאפשר, מכל מיני סיבות. אבל גם כאשר היא פונה לכלל, האג'נדה של לאה סמוכה וקרובה לזו של אולטרס הפועל, ולא בטוח שכולם בקרב הקהל שלנו תמיד מזדהים עמה.

שואלים אותי, למשל, אם להופעות אפשר להביא את הילדים. אני אמנם לא פונה לגופים מסחריים למטרות קידום ופרסום, אבל חשוב לי שהדפים של מועדוני הכדורגל והכדורסל ברשתות החברתיות יקדמו את עניין ההופעה מול האוהדים. במועדון שאלו אותי, כתנאי לפרסום, אם יהיו שם שירים ואירועים שנויים במחלוקת. התשובה שלי היא שלא. היו שם אירועים שנויים במחלוקת? אתה היית שם, תגיד לי אתה. אני חושב שלא היו.

אנחנו רוצים שאוהדי הפועל יגיעו בהמוניהם, הפרויקט של לאה קטמין הזה הוא שירות לציבור. אין לי עניין להיות זמר או להופיע. יש לי עניין רק בדבר אחד: לייצר תתתרבות שנקראת אהדת הפועל תל אביב, ושהיא תכלול הרבה מעבר למשחק עצמו. אם תלך למתקן האימונים של הקבוצה, מתחם האימונים בוולפסון ע"ש יעקב חודורוב, תראה כתובות "הרבה יותר מכדורגל" בכל מיני מקומות. ממש כפי שהאוהדים הם בעלי הבית בקבוצת הכדורסל של הפועל ת"א, כך הפרויקט של לאה הוא קניין רוחני של אוהדי הפועל תל אביב. הוא אינו שלי ולא של אבא שלי. אני לא מחפש להיות קיצוני, אבל אני כן רוצה שהפרויקט יאופיין באהדה משמעותית של הפועל תל אביב, ויהיה פתוח לכל מי שהפועל ת"א לוקחת חלק גדול מהיום שלו, מהזמן שלו ומהזהות שלו.

בשנה החולפת אולטרס הפועל ספגו בכלי התקשורת השמצה אחרי השמצה שגם חלחלו עמוק בקרב המשטרה ובקרב הקהל עצמו.

טוב, זה כי יש גוף תקשורת אחד מרכזי שהוא איננו גוף תקשורת באמת, אלא חלק מקונגלומרט מסחרי. אני מדבר כמובן על ערוץ הספורט, שהחליט להילחם בהפועל תל אביב דרך האוהדים שלה. לצערי, יתר כלי התקשורת – רובם ככולם פרטיים – מיישרים קו. אנחנו מדברים על התקשורת כאילו היא גוף ציבורי, אבל ידוע לכולם, בטח לקוראיך, שרוב כלי התקשורת הם בעלי אג'נדות פרטיות. והכול תחת מעטה, כאילו מדובר בעניין ציבורי.

הסיבה שארגון אולטרס הפועל נמצא על הכוונת בתקופה האחרונה, יותר מתמיד, היא שהוא צועק בקול גדול שהמלך הוא עירום. באופן אישי, אני עושה את זה כמה וכמה שנים סביב הזרוע התקשורתית של הקונגלומרט, ערוץ הספורט, בניסיון לחשוף את תפקידו. זה לא תמיד מצליח, לצערי. הצד השני גם לא שוקט על שמריו ומחזיר מאבק נגד האוהדים. זו תגובת נגד למלחמה שלנו.

הייתי בהופעה, שהייתה מצוינת, ואני חושב שהרגע העצמתי ביותר היה השיר "תלמדו אותנו איך להתנהג". כמה מאות צועקים מדם לבם נגד מי שמנסה לחנך אותם, בין אם זו התקשורת, בין אם זו הנהלת הקבוצה, או המשטרה, מוסדות הספורט הממלכתיים, ואפילו אוהדים אחרים בתוך הקהל.

יש כאן מסר משמעותי, ואני שמח ששמים לב אליו. בעניין הוויכוח הפנימי, וזה טוב שאנחנו מדברים עליו כי זה שיח שלא נשמע מספיק גם בתוך הקהל של הפועל. לאטלאט מחלחלת ההבנה שההתרסה נגד ערוץ הספורט נכונה. היא מחלחלת גם במעגלים הרחבים של אוהדי הפועל ת"א.

זה לקח זמן, כי צריך להשתחרר מכל כך הרבה הנחות קודמות. אני מרגיש נוח בפלטפורמה זו לדבר במושגים מרקסיסטיים של הוויה והכרה. קשה לנו אפילו להסביר מול מה אנחנו מתמודדים. גם כאשר ישנן הבנה והסכמה בקרב הקהל, מתעורר ויכוח פנימי בתוך הקהל לגבי האמצעים. למשל, רבים בקהל שואלים למה צריך לירוק על צלם, או למה צריך לזרוק בקבוק על הפרקט. האירועים הללו היו בודדים ונקודתיים. לא מדובר במאות אנשים שזורקים בקבוקים או יורקים על צלמים. מדובר במאות אנשים שמתריסים נגד ערוץ הספורט, נגד הקשרים העסקיים שלו עם קבוצת מכבי ת"א, נגד ההצגה המגמתית שלנו בו. נגד השיטה.

"תלמדו אותנו איך להתנהג", או "לא תשברו אותנו" [שיר אחר באלבום], הם ביטוי למסר שלנו לשיטה: אנחנו מבינים היטב את חוקי המשחק, אנחנו מסרבים לקבל אותם, ואנחנו מוכנים להיאבק כדי לשנות את הכללים. יש לנו בעיה פנימית, כי כמה מהאמצעים ומהשיטות שבהם אנו נוקטים כדי לקדם את האג'נדה לא מקובלים על הכלל, על אף שהרוב הגדול מקבל את האג'נדה עצמה.

אם לסכם, בפחות משש שנים קיימנו 10 הופעות. ההופעות גובות המון מאמץ, וזו איננה העבודה הקבועה של איש מאיתנו. ההופעה האחרונה הייתה השקה של האלבום השלישי, ובמצטבר הקלטנו יותר מ-40 שירים עד כה.

אנחנו מתחילים לעבוד על האלבום הרביעי, שיוקדש ככל הנראה לשירי ילדים. אם תבחן את הדיסקוגרפיה שלנו לאורכה, התחלנו חזק באלבום הראשון, והגברנו בשני. באלבום האחרון ירדנו למעין "צ'יל": מוזיקה נעימה, מושפע יותר מרגאיי.

עם אלבום שירי ילדים, התרבות של אהדת הקבוצה תוכל לבוא לידי ביטוי גם מחוץ למגרשים. הילדים האישיים שלי, יש דבר כזה, שומעים את השירים האלה בדרך לגן ובדרך חזרה הביתה. לא יודע אם אפשר להגיד שתרבות היא חינוך, או שחינוך הוא תרבות, או שספורט הוא תרבות, אבל יש פה אקט לימודי וחינוכי. זה מכוון לשם, גם ברמת המסרים.

יוסף לאור

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב