"הסדר מאינטרסים, לא מאהבה" – זו הכותרת שנתן הטוען לכתר במפלגת העבודה ובעל ההון, ח"כ אראל מרגלית, לתכנית המדינית שהציג ביום ראשון האחרון במסיבת עיתונאים בתל אביב. מרגלית קרא ל"מרד מדיני נגד נתניהו", והציג את "תכנית האינטרסים", שעיקרה – "יצירת יחסי אמון ואינטרסים כלכליים וביטחוניים עם מדינות ערב לפני הגעה להסדר עם הפלסטינים".

אראל מרגלית ויובל רבין במסיבת העיתונאים שנערכה ביום ראשון האחרון בבית סוקולוב, בתל–אביב (צילום: דף הפייסבוק של ח"כ מרגלית)

"צריך להפסיק לדבר על 'שלום' ולדמיין פרחים ופרפרים וילדים צוחקים. מי שמוכר רומנטיזציה לא באמת מסוגל להביא להסדר. מי שמוכר הסדר מדיני כסיפור אהבה שבו מחזיקים ידיים וצועדים יחד אל עבר השקיעה לא ניהל מימיו משא ומתן", אמר מרגלית.

לפי התכנית, ההסדר המדיני צריך להיות מבוסס על היוזמה הסעודית, עם שינויים שתיזום ישראל (שלא פורטו, כמובן), וכשלב ראשון יש להשיק פרויקטים אזוריים משותפים כצעד בונה אמון. מרגלית הדגיש, כי התכנית פורסמה בשפה הערבית, כדי לפנות ישירות לאזרחים במדינות הערביות בשפתם ולהגיד: "אפשר להגיע להסדר, כולם יכולים להרוויח מזה". לטענת מרגלית, בהגיית התכנית היו מעורבים גם נציגים ממדינות ערביות, אנשי ביטחון, מנהיגים ופרלמנטרים מהעולם הערבי ויזמים בינלאומיים, והיא הופצה למקבלי החלטות ברחבי המזרח התיכון, בניסיון לגייס את תמיכתם.

"נחזור לדרכו של יצחק רבין", אמר מרגלית במסיבת העיתונאים, כשלצדו יובל רבין, בנו של ראש הממשלה לשעבר ואיש עסקים בהווה, שסייע בגיבוש התכנית, והוסיף: "דרך שנותנת תקווה אמיתית לצעירים ומבוגרים ברחבי מדינת ישראל". לפי התכנית של מרגלית, יש להניע מהלכים מסיביים של פיתוח כלכלי באזור שייתנו מענה להשקעות שנכנסות לאיראן בעקבות החתימה על הסכם הגרעין בשנה שעברה, ושיאפשרו את כניסתו של הון אמריקאי, אירופי, רוסי ובינלאומי לפרויקטים בעלי היתכנות כלכלית ואינטרס הדדי בצדם. בין הפרויקטים שמרגלית מונה: הקמת שדה תעופה אזורי משותף לישראל, לירדן, למצרים ולערב הסעודית; כינון אזור סחר חופשי בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית; תכנית בינלאומית לשיקום עזה בשילוב הסקטור הפרטי הפלסטיני; מיזמי מים, חשמל והיי–טק.

במקביל לתהליך הכלכלי, מרגלית הדגיש כי ישנה הזדמנות היסטורית לשיתוף פעולה ביטחוני עם מדינות ערביות, בעיקר בתחומי הסייבר והשמירה על הגבולות. לדברי יובל רבין, מדובר ב"תכנית חשובה שצריכה להיות בחזית הציבורית. האינטרסים הישראליים בנסיגה". אין, כמובן, בתכנית של אראל (סדרה של 26 שקפים המעוצבים היטב) אף מילה על האינטרסים של העם הפלסטיני, על סיום הכיבוש ואף על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית – ואין זה מקרה. מתברר שלכיבוש כה ארוך, קרוב ל-50 שנה, השלכות גם על המבנה החברתי הישראלי, וכך נוצרת שותפות אינטרסים בין חברות בנייה (הבונות בהתנחלויות), בנקים (המעניקים הלוואות ומשכנתאות), קבלנים קטנים, מתנחלים, קיבוצים, חברות מזון ואף תעשיות נשק פרטיות וממלכתיות (הרואות בכיבוש "הזדמנות פז לנסות את הכלים"). זהו "בלוק היסטורי" של מעסיקים ישראלים – הכולל קיבוצניקים ושיפוצניקים, בנקים וקבלנים, המאוחדים סביב האינטרס הכלכלי–מעמדי להמשך הכיבוש.

לכן, התוואי בתכנית של ח"כ מרגלית אינו חורג ממה שקבעה ממשלת רבין בהסכמי אוסלו, ובייחוד בפרוטוקול פאריס הכלכלי, שנחתמו בין ממשלת ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1994. שמעון פרס היה זה שקבע, כי "אנו לא מעוניינים בשלום של דגלים, אלא בשלום של שווקים". קרי: לא חשוב לישראל האם יונפו דגלים פלסטיניים ברחבי הגדה או ברצועת עזה, העיקר: לשמור על היחסים הכלכליים הקולוניאליים. סוג יחסים זה – להבדיל מהפרדה כלכלית בעקבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית – היה עדיף לממשלת ישראל, שרצתה להימנע מקביעת גבול כלכלי ופוליטי בינה לבין הרשות הפלסטינית. גבול היה מעניק לרשות סממן מובהק של ריבונות והיה יוצר תקדים מחייב לקראת הסדר של קבע.

יחסים קולוניאליים אלה נותרו על כנם עד היום, גם לאחר אינתיפאדת אל–אקצא, שפרצה באוקטובר 2000, וגם לאחר ביצוע "תכנית ההתנתקות" – הנסיגה מרצועת עזה. ביולי 2012 נחתם "הסכם חדש" בין ישראל לרשות הפלסטינית המבוסס על פרוטוקול פריס. הסכם זה לא שינה דבר וגם התכנית של ח"כ מרגלית לא נועדה לשנות את עיקרי ההסכמים שנחתמו עם הפלסטינים וההסכמות הקיימות יותר משנות דור בקרב ראשי הבורגנות הישראלית, מפלגותיהם וממשלותיהם.

על מנת לממש תכנית שלום המבוססת על האינטרסים של עמי המזרח התיכון ולא על אלה של בעלי ההון באזור ומחוצה לו, נחוצה אסטרטגיה אחרת לגמרי.

אפרים דוידי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב