הקמת הגושים והבחירות לכנסת ה-22: חבירות אינן מפלגות

32 מפלגות נרשמו לבחירות לכנסת ה-22. בחירות יחסיות הן אמנם שיטת הבחירות הדמוקרטית ביותר מבחינת הייצוגיות, אך בתנאי שאחוז החסימה נמוך ואינו מונע השתתפות מקבוצות גדולות. לבחירות לכנסת ה-21 נרשמו 47 מפלגות, אך את אחוז החסימה צלחו רק 11. באפריל השנה צברו מפלגות שלא נכנסו לכנסת כ-366 אלף קולות, והמפתח למנדט עמד על 33 אלף בוחרים.

הסלפי של ראשי "ישראל דמוקרטית" (צילום: ישראל דמוקרטית)

עם קום המדינה עמד אחוז החסימה על פחות מאחוז. מאז הועלה בהדרגה עד שב-2014 העלה אותו הימין ל-3.25%. למגמה זו השפעה שלילית על הדמוקרטיה. היא מרוקנת את הבחירות מתוכנן הפוליטי: התארגנויות המונחות בעקרונות ובמצע המתווה דרך להגשמת ערכים הופכות תהליך פרפורמטיבי, המושפע מתחשיב קוניוקטורלי שהלגיטימציה שלו טכנית בלבד.

אחוז חסימה גבוה הוא אילוץ טכני המכריח מפלגות שונות ליצור בלוק טכני כדי לשרוד. הבלוק שנוצר אינו מושתת על נאמנות רעיונית, אלא על הרצון לייצוג בכנסת ובממשלה. במצב עניינים זה המאבק על מיקום ברשימה הופך עיקר, ושיתוף הפעולה בין המפלגות ברשימה הוא מינימלי.

הבלוקים הטכניים (בעיקר בקרב הציבור היהודי) הופכים מאגרי "שתיית קולות" למפלגות הגדולות ומסגרות שאפשר לפרק אותן מיד אחרי הבחירות באמצעות פיתוי מנהיגים תמורת כיסאות. יש כאן שיבוש מסוכן של תפקיד המפלגות בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה בלי מפלגות מתפקדות.

בשבועות שקדמו להגשת הרשימות הנוכחית, עסקה המערכת הפוליטית בסבבי מו"מ קדחתניים לקראת חבירה ואיחוד. מצד המפלגות הקטנות, התכלית הייתה הבטחת המשך קיומן (ומימונן הציבורי); מצד המפלגות הגדולות, תכלית החבירה היא מניעת ירידה לטמיון של קולות לגושיהן.

עיקר תופעת החבירה בימין היא של מנהיגים "מסוכסכי נתניהו" שרצים לבחירות בנפרד מהליכוד או שבים לליכוד לאחר גלות. כולנו של כחלון שנסקה ל-10 מנדטים בכנסת ה-20 – צללה לארבעה בכנסת האחרונה וחזרה לליכוד. לעומתה זהות האנרכומשיחית של פייגלין שנדחתה מהליכוד – לא הצליחה להשתלב בימין המאוחד ותרוץ שוב לבדה.

הימין החדש של שקד ובנט, מסוכסכים נוספים שהיגרו לבית היהודי – ניסתה לרוץ בנפרד לכנסת ה-21, לא עברה את אחוז החסימה וחזרה בחילופי תפקידים לימין המאוחד, תוך שבועת אמונים לנתניהו וגם פזילה לליכוד שאחריו.

רשימת עוצמה יהודית הכהניסטית מנסה להיכנס לכנסת מאז 2004 – כל פעם בקומבינה אחרת, ופעמים רבות נכשלה במשימה. נתניהו, מצדו, רוצה את קולות מצביעיה אך אינו מוכן "לזהם" את הליכוד באמצעות שיריון מקום לנציגה. גם שקד ובנט אינם רוצים להכתים את עתידם הפוליטי בשותפות עם הכהניסטים ברוך מרזל ואיתמר בן גביר.

בתוך המרחב הפוליטי המתנחלי מתרוצצות עתה עוצמה יהודית, זהות, הימין החדש, הבית היהודי של ממשיכי המפד"ל ("הרברפי"), האיחוד הלאומיתקומה בהנהגת

בצלאל סמוטריץ' וגם מפלגת נעם החרד"לית שמנהיגה הרוחני הרב צבי טאו הוא ממשיך הרב צבי יהודה קוק.

הימין הרדיקלי מתגלה שוב כמפוצל לרסיסים שאינם מסוגלים לעבוד יחד, ועל אחת כמה וכמה אינם כשירים להנהיג מדינה. אין בינם הסכמה לגבי היחס למדינה, למודרנה, לצבא, לחילונים, לשאלות מגדר ולהט"ב, ליהודי בעולם, ואף לגבי היהדות בזמננו. משותף לכולם – יחס שלילי לדמוקרטיה ולזכויות אדם, גזענות כלפי ערבים, שנאה לשמאל ותביעה לסיפוח תוך מניעת אזרחות מהפלסטינים.

גם כחול לבן היא צביר מפלגות ומנהיגים המחפשים תפקידים. אחרי הבחירות יצוצו הפילוגים.

אשר לחיבורים ב"שמאל" הציוני: דובר רבות על איחוד בין העבודה למרצ, על חיבור מרצחד"ש, ואפילו על חיבור של מרצ עם הרשימה המשותפת. אך ההר הוליד עכבר: שארית העבודה בראשות עמיר פרץ התחברה עם רסיס גשר בראשות אורלי לויאבקסיס תוך עריקה של סתיו שפיר. עברה של אורלי לויאבקסיס הוא בליכוד ובישראל ביתנו.

היא איננה בשמאל הפוליטי. עמיר פרץ בנה את החיבור מתוך פזילה לבוחרי "ימין חברתי". פוליטיקת הזהויות של אשכנזים מול מזרחים, בין מרצ לעבודה, תחריף. ספק רב אם העבודה תגדיל משמעותית את כוחה. פרץ אינו מתחייב שלאחר הבחירות לא ישב בממשלה בראשות נתניהו.

מרצ בראשות ניצן הורביץ התחברה עם "ישראל דמוקרטית" בראשות אהוד ברק. את הביקורת החריפה ביותר נגד החבירה עם ברק השמיע יאיר צבן, זקן מרצ (88), שאמר: "הפסילה שלי את ברק היא עקרונית. זה לא עניין כדאיות. זו לא החלטה פשוטה ולא עניין אישי".

צבן הזכיר את פרשיות העמותות של ברק, היותו בעל הון ורחוק ממאבקים חברתיים, את הקרבה למיליונר המושחת והעבריין ג'פרי אפשטיין, וכמובן את אירועי אוקטובר 2000 וכעס הציבור הערבי על ברק והעובדה שדווקא הוא, כמי שכיהן כראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה, קיבע את האמרה לפיה "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. על הפחד מאבדן קולות למרצ אמר צבן: "מצב מורכב אינו מצדיק חיבור שמהותו שלילת החזון הפוליטי והיומרה המוסרית של מרצ". אני מעריך, שאם ברק בכלל ייכנס לכנסת, מרצ תתעורר אחרי הבחירות ותגלה שהוא בזחילה לממשלת נתניהו.

אבישי ארליך

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב