לפני מאה שנה, במרס 1919, החליט מנהיג מהפכת אוקטובר, ולדימיר איליץ' לנין, להקים את האינטרנציונל השלישי. האינטרנציונל ידוע בקיצור כקומינטרן – המשכו של האינטרנציונל הראשון שייסדו קרל מרקס ופרידריך אנגלס ובסתירה מוחלטת לעמדותיה של האינטרנציונל השני, הסוציאל–דמוקרטי, שרוב המפלגות שנמנו עמו הצטרפו בחדווה למאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה הבין–אימפריאליסטית.
הקומינטרן אמור היה לשמש, בשלביו הראשונים, "מפלגה מהפכנית עולמית", כלומר הנהגה עולמית של הסוציאליסטים המהפכנים שהיו לקומוניסטים במהלך שנות ה-20 של המאה שעברה.
הבולשביקים שחוללו את המהפכה ברוסיה ב-1917 קיוו תחילה שהגל המהפכני יגיע למדינות נוספות במערב ובמזרח אירופה. מהפכות סוציאליסטיות עמדו על סדר היום בכמה מדינות ובהן גרמניה והונגריה.
אך תקוות אלה לא נתממשו. יחד עם זאת, הקומינטרן החל לעסוק ב"מזרח" ולאחר הוועידה השנייה, כעבור שנה, ב-1 בספטמבר 1920, נערכה הוועידה של עמי המזרח בבאקו. כבר בסוף הוועידה הראשונה החלה ההתארגנות לקראת ועידת באקו, בירת אזרבייג'ן.
ועידת עמי המזרח
בהזמנה לוועידה נכתב, בין היתר: "עובדים ואיכרים של המזרח הקרוב! אם תתארגנו ותחמשו את עצמכם, אם תקימו ממשלות פועלים ואיכרים ותפעלו יחד עם צבא הפועלים והאיכרים הרוסי, תוכלו לנצח את הקפיטליסטים הבריטים, הצרפתים והאמריקאים. תוכלו להשיג את החירות המיוחלת ולהשתחרר מהמדכאים. תוכלו גם להקים רפובליקה חופשית של העם העובד, ולעשות שימוש בקרקעות, שכעת בבעלות העשירים, לטובת האינטרסים שלכם ושל כל האנושות העובדת".
היה זה המפגש הגדול ביותר של הקומינטרן – השתתפו בו 2,850 צירים: 235 טורקים, 192 פרסים, 157 ארמנים, 100 גרוזינים, 15 הודים, שמונה סינים, שמונה כורדים ושלושה ערבים. מספר הקוריאנים ויוצאי הקווקז בדיונים אינו ידוע.
הגיעו קומוניסטים ו"בלתי מפלגתיים", כך נכתב בפרוטוקול, אבל לא הגיעו צירים מסוריה, מלבנון, מפלסטין או ממצרים. בישיבת הפתיחה אמר אחד ממנהיגי מהפכת אוקטובר, גריגורי זינובייב (אובסיי–גרשון אהרונוביץ' רדומיסלסקי): "זמנם של הסולטנים אזל. יש לשים קץ לאוטוקרטיה. למעשה יש להפיל את שלטונם של הסולטנים, להרסו ובמקומו להקים את שלטון הסובייטים". הוא הוסיף: "נכון, אנו נאבקים בבריטניה הבורגנית. אנו חייבים לתת מכה ניצחת לאימפריאליזם הבריטי ולפגוע בלבו של הקפיטליזם הבריטי".
בהחלטה הארוכה שהתקבלה בתום הוועידה, נכלל משפט מתומצת מאוד על המצב בארצנו בזו הלשון: "מה עושה בריטניה לטובת פלסטין? קודם כל היא פועלת לטובת בעלי ההון היהודים–אנגלים, היא מנשלת את הערבים מאדמותיהם על מנת להעבירן לידי המתיישבים היהודים. כדי להשתיק את מחאות הערבים, הבריטים מפנים את זעמם של הערבים כלפי המתיישבים היהודים. הבריטים מסיתים, מחרחרים ריב ומדון ומטפחים שנאה בין הקהילות השונות. זאת, על מנת להחלישן ולהנציח את שלטונם".
בתום ועידת עמי המזרח הוחלט להקים "מרכז תעמולה" שמנה 47 נציגים מ-20 לאומים ואת האוניברסיטה של עמלי המזרח. מרכז התעמולה לא האריך ימים, אך באוניברסיטה שהוקמה במוסקבה ב-1921 למדו בשנה הראשונה 700 סטודנטים מ-57 לאומים והיו לה קמפוסים בבאקו ובטשקנט. מספר לא מבוטל של פעילי מפ"ס ופק"פ, יהודים וערבים, למדו בהמשך במסגרתה.
מפ"ס, פק"פ והקומינטרן
בשנת 1919 התחוללו מספר פילוגים בשורות פועלי ציון בפלשתינה–א"י. בין 17 ל-19 במרס התכנסו פעילי האגף הרדיקלי יותר והקימו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס). זאת, שנתיים לאחר מהפכת אוקטובר שהולידה את ברית המועצות (או בלשון אותן השנים: ססס"ר).
מפ"ס פעלה רק ארבע שנים: מ-1919 ועד 1923. מייסדי המפלגה, שהגדירו את עצמם קומוניסטים מראשית דרכה, תמכו במהפכה ברוסיה, וניתקו את קשריהם עם ההסתדרות הציונית העולמית. עוד הם קראו למגר את השלטון הקולוניאליסטי הבריטי, הוקיעו את מדיניות הנישול של הפלאחים הערביים מאדמותיהם ופעלו לליכוד הפועלים היהודים והערבים במסגרות העבודה המאורגנת.
ב-1923, בוועידה החמישית, שינתה מפ"ס את שמה ל–המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, הידועה בראשי התיבות ביידיש פק"פ (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײ). כעבור שנה, ב-1924 התקבלה המפלגה לאינטרנציונל הקומוניסטי – הקומינטרן. לאחר קום המדינה, ב-1948, שנתה שמה ל–המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).
א"ד
