קולקטיב הצלמים המתעד כבר יותר מעשור את המאבקים השונים בארץ ובשטחים, חוגג הוצאה של ספר צילומים ראשון מסוגו – "אקטיבסטילס – צילום כמחאה בפלסטין/ישראל", שיצא באנגלית בהוצאת פלוטו הבריטית. כחלק מהשקת הספר, תוצג תערוכת צילומים בבית הספר מנשר (דוד חכמי 18, תל אביב). אירוע ההשקה של הספר יתקיים מחר  (רביעי) 4 בינואר, בשעה 20:00. התערוכה תציג במשך שלושה ימים בלבד ותינעל בשבת, 7.1, בשעה 16:00. לקראת השקת הספר שוחח 'זו הדרך' עם אורן זיו, צלם וממייסדי הקולקטיב, על פעילות הקבוצה בפרספקטיבה של יותר מעשור.

איך התחיל אקטיבסטילס?

אקטיבסטילס הוא קולקטיב של צלמים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים. הקמנו אותו ב-2005, אחרי שנפגשנו, ארבעה צלמים, במאבק נגד הגדר בבילעין. היעדר מרחב לעבודה ארוכת טווח בנושאים פוליטיים וחברתיים בעיתונים ובתקשורת, בה עבדנו, הניע אותנו להקים את הקולקטיב. רצינו פלטפורמה משלנו. בעשור האחרון תיעדנו עשרות מאבקים, וניסינו ליצור סוג אחר של צילום – בו ישנו דיאלוג בין הצלמים למצולמים. שלא כמו צלמי עיתונות שמגיעים למקום, מצלמים והולכים, אנחנו מגיעים לקהילות ויוצרים איתן קשרים מתמשכים. וגם – הפעילים עצמם יכולים להשתמש בצילומים לצורך המאבקים שלהם – בין אם זה להפצה של המסרים שלהם או למאבקים משפטיים.

רצינו ליצור צילום דוקומנטרי אחר, בו ההחלטה מה לצלם ואיפה לצלם לא נובעת משיקולים כלכליים או שיקולי רייטינג, אלא בהתאם למקום שבו אנחנו רוצים להיות – הסיפור שאנחנו רוצים לספר, שלא מקבל מספיק תשומת לב. הרבה פעמים התקשורת מגיעה לסקר סיפורים חשובים אבל מדגישה פנים שונים ממה שאנחנו בוחרים להדגיש. אנחנו דואגים לחזור פעם אחר פעם לאותו מקום גם כשהעניין התקשורתי נעלם. לא כדי למכור תמונות אלא כדי להיות פעילים.

מה זה להיות גם אקטיביסטים וגם צלמים? איך משלבים?

אני חושב על זה הרבה. חלק נכבד מהעבודה הפוליטית בצילום, או 'הפוליטיזציה של הדימוי', מתרחש אחרי הצילום עצמו. כשתראה אותי בהפגנה, לא תבדיל ביני לבין צלמי עיתונות אחרים, אבל מה שרלוונטי לאקטיביזם, מה ששונה, הוא מה שקורה עם הדימוי אחרי כן – הטקסט שמצורף אליו, המקום בו הוא מוצג, ועוד. תיאור התמונה, הכיתוב שאנחנו מוסיפים לכל צילום, הוא בחירה פוליטית – באיזו שפה ובאילו דימויים להשתמש. הרבה מהעבודה הפוליטית שלנו היא גם ההפעלה של הארכיון האינטרנטי.

באתר שלנו יש כמעט 50,000 דימויים ומשתמשים בו חוקרים, אקדמאים ואקטיביסטים. הארכיון גם מראה את הקשר בין המאבקים השונים שאנחנו מתעדים. העובדה שהצילומים מוצגים בסדר כרונולוגי מייצרת קשרים מעניינים בין דברים שקורים במקומות שונים ברחבי ישראל/פלסטין באותו זמן. זה לא שאנחנו אומרים שעזה ותל אביב הן אותו דבר, אלא שמבחינתנו יש קשר בין סוגים שונים של דיכוי, ויש קשר בין אנשים שנאבקים למען חופש. מי שנכנס לחפש תמונות מהמחאה החברתית לדוגמא, יראה דברים מכל מיני מקומות באותו רגע בזמן – זה מייצר גיוון.

מה יש בספר?

הספר מסכם 11 שנות פעילות של הקולקטיב. ערכו אותו שירז גרינבאום וורד מימון. הספר מנסה לסכם ולהראות חלק מהפעילות שלנו בישראל, בעזה ובגדה המערבית, ולדבר באופן כללי על צילום ועל צילום אקטיביסטי. יש בו צילומים שלנו אבל גם הרבה צילומים שמתארים את האופן בו השתמשו בדימויים שצילמנו במאבקים שונים. גם חזרנו לאנשים שהופיעו בדימויים שצילמנו, והם דיברו על הצילומים. יש בספר גם מאמרים על צילום ואקטיביזם. כרגע הספר יוצא רק באנגלית, אבל בעתיד, אני מקווה, נשיג תקציב לתרגמו לעברית ולערבית.

כמה צלמים פעילים בקולקטיב כיום?

כיום אנחנו עשרה צלמים. המון השתנה בצילום מאז שהתחלנו. אז, רובנו התפרנסנו מעיתונות, והיום המצב שונה. הדבר המרכזי שהשתנה הוא שכאשר התחלנו, הרבה מאבקים לא תועדו אלא בידי התקשורת המיינסטרימית. המצב הזה השתנה בתכלית – לכולם יש מצלמות וסלולריים. לקהילות בשטחים יש מצלמות שארגוני זכויות אדם סיפקו להם ופלאפונים. בהקשר הזה הספר הוא הזדמנות לשאול את השאלה – והספר אולי מספק תשובה – מה המקום לצילום אקטיביסטי כשרבים מהדימויים מגיעים מהקהילות עצמן. לאנשים המצלמים את חייהם שלהם יש יתרון אדיר על צלמים מקצועיים כי הם מכירים את המקום והנושא. אז מה התפקיד שלנו בימים כאלה? כמובן שלהמשיך באקטיביזם דרך צילום, אבל כדאי לשאול איך.

נמרוד פלשנברג

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב