לאחרונה (28.5) התכנסו במלון "אמריקן קולוני" בחיפה כשני תריסרים אקדמאים ואינטלקטואלים וותיקי מאבק, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. המפגש נועד לסיעור מוחין לגבי פעילויות בשנה ה-50 לכיבוש, אך כהרגלם של אינטלקטואלים, גלשה השיחה הלוך ושוב, מרעיונות לפעולה לניתוחים, להערכות, להגיגים… ולא הסתיימה בהצהרות או בתכנית פעולה. הדיון היה מעין גישוש, בדיקת שטח, לבחינת מיקומם הפוליטי של המתדיינים.
מתנחלי קרית ארבע ב"תהלוכת פורים" בחברון, 24 במארס 2016 (צילום: אקטיבסטליס)
למרות שהמשתתפים כולם רואים עצמם כ'שמאל' בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נדמה שחלקם אינם חושבים עוד שעקירת ההתנחלויות היא תנאי הכרחי לסיום הכיבוש ולכל פתרון לסכסוך. בין אם אלה חברי מרצ, הקשת הדמוקרטית המזרחית, או מהחוג 'שתי מדינות – מולדת אחת' – היו בין הדוברים רבים הרוצים להפריד את 'הכיבוש' שכולם, נומינלית, נגדו, מההתנחלות שחלקם כבר לא מוכנים להיאבק בה. נימוקם -הם אינם רואים אפשרות ריאלית להסגת ההתנחלויות כריאלית, או שמחויבותם לאוכלוסייה מקופחת של מתנחלים (מזרחים) קודמת למחויבותם לסיום הכיבוש.
מהקושי להתייצב חוצץ נגד ההתנחלות נובעות גם הצעות אלטרנטיביות לפתרון הסכסוך במדינה אחת, או בקונפדרציה שאזרחיה שווים ויושבים בכל מקום. לא שההצעות אינן יפות – הן פשוט ריאליות עוד פחות מהמאבק הקשה נגד מכבש ההתנחלות. ממסד המתנחלים אינו מפחד מרעיונות המדינה אחת: מי כמותם יודע שאצלם משמעותה אפרטהייד ו/או טרנספר. סיוטם של המתנחלים הוא אפשרות העקירה. חששם מוצדק, מפני שלשלילת הלגיטימיות של מפעל ההתנחלות שותפים העולם הערבי והמערבי, ולא רק השמאל הישראלי, שאותו מנסים לדכא. אמנם עולם זה לא הטיל עדיין את כובד משקלו נגד מפעל ההתנחלות – אך השפעתו ההגמונית היא שמגבילה את מדיניות ישראל בכל הנוגע לקצב גידול ההתנחלות ולברוטליות שלהן.
התנחלות מעבר להתנחלויות
מתוך הרצון של כמה אינטלקטואלים להגדיר את הכיבוש ללא קביעת עמדה נגד ההתנחלות, צצו בשיחה הגדרות מעורפלות לגביה בנוסח 'קולוניאליזם צבאי'.
הכיבוש הצבאי ב-67' היה, ללא ספק, תנאי ראשון לפתיחת השטח לכניסת מתנחלים, בלעדיו הם לא היו יכולים לחיות בשטח הערבי. הוצאתה של ריבונות אחת מהשטח והחלפתה באחרת אינה הדבר העיקרי שהתחולל בשטחים הכבושים, אלא שלב הכרחי בהתפתחותה של ההתנחלות: התנחלות היא ייהוד – תהליך מתמשך של עיכול ושל הטמעת שטח והפיכתו מפלסטיני ליהודי, תמיד באלימות מול התנגדות. התנחלות היא שינוי מצב כוחני, משפטי, קנייני, כלכלי, דמוגרפי, תעסוקתי, תעבורתי, התארגנותי, לשוני, דתי-תרבותי-חינוכי – הכל כלול! תהליך ההתנחלות משמעו הפקעות, ניצול ודיכוי – ובסופו בולטים נישול והדרה גמורה. בשטח שייהודו הושלם אין פלסטינים. ההתנחלות כמו חיה טורפת ההופכת את הנטרף לחלק מגופה שלה ופולטת שיירים.
כמה השטחים שנכבשו, ב-48' וב-67' ,ייוהדו רק חלקית. המאבק שהתחולל בשנות השבעים בשטח 9, על אדמות הגליל שהופקעו למען הקמת כרמיאל, המאבק שבמרכזו "יום האדמה", היה מאבק נגד ייהוד – נגד הפקעה והתנחלות יהודית בתוככי שטחים המיושבים בפלסטינים. המאבק על אדמות הבדואים בנגב הוא חלק מהמערכה נגד תהליך התנחלות. שלילת זכויות התושבים והעברתם אדמותיהם למדינה היהודית ולמתנחליה – נעשה גם בשטחים שנכבשו ב-67' וגם בתחומי הקו הירוק.
לא לטשטוש
כמובן, אפשר לחלום על מצב בו יחיו יהודים וערבים בהתנחלויות תוך שוויון מוחלט (והחזרת רכוש), אבל מצב כזה לא קיים אפילו במדינת ישראל בתחומי הקו הירוק: אין קיבוצים ומושבים מעורבים; בג"צ קעדאן, של משפחה ערבית החפצה להתיישב בקציר – מתגלגל עד היום; עקורי איקרית ובירעם לא שבו לכפריהם. בכנסת, חוק הלאום מונח מוכן לחקיקה בהזדמנות הקרובה הראשונה. אנחנו בעד מדינת ישראל כמדינה של כל תושביה, כמובן, ומאבק זה יימשך גם אחרי שיימצא פתרון לשאלת השטחים הכבושים מ-67'.
לאחרונה מדובר שוב ביוזמה הערבית, המבוססת על גבולות 67'. גם אם אינה שוללת החלפת שטחים, היא תובעת, כעקרון, את הסרת ההתנחלויות. החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם כוללת החזרת שטחים שנכבשו. הסכמי השלום עם מדינות ערביות כללו החזרה של השטחים שנכבשו. כל הפלסטינים מתנים את פתרון הסכסוך בסילוק ההתנחלויות.
ההתנחלויות גזלו את משאבי הקרקע והמים מהפלסטינים וביתרו את השטח למובלעות ולכיסים. הדרכים בין ההתנחלויות מתעלמות מהצרכים הפלסטיניים. לא יתכן שיקום הקהילה הפלסטינית תוך המשך קיום ההתנחלות.
ההיגיון הפנימי של ההתנחלות הוא אי-שוויון ואפליה. מאבק בכיבוש תוך העלמת עין מתפקיד ההתנחלויות בסכסוך הוא טשטוש הכיבוש. זו זניחת המאבק שהתחולל כאן במשך 50 שנה וימשיך להתחולל גם אחרי שיידומו חגיגות השנה ה-50.
מי שמבין שהמאבק בכיבוש הוא מאבק יהודי-ערבי ולא מאבק חד-צדדי של יהודים המדברים רק עם יהודים ומנסים לסבר את אזניהם, חייב להבין: אין סוף לכיבוש בלי סוף להתנחלויות.
אבישי ארליך
