הפעיל והחוקר סם גינדין: לחיות כאילו הסוציאליזם אפשרי כאן ועכשיו

בימים 6-7 באוקטובר התקיים באוניברסיטת יורק באונטריו, קנדה, כינוס בינלאומי לרגל צאתו לגמלאות של פרופסור ליאו פאניץ', החוקר המרקסיסטי הנודע. פאניץ' ערך במשך שנים רבות את השנתון המרקסיסטי החשוב "Socialist Register". כותרת הכרך שיצא לאור השנה היא: "להתעלות מעל הפסימיזם, לחשוב מחדש על הדמוקרטיה". הדוברים בכינוס העלו על נס את פועלו של פאניץ' כמורה, כהוגה סוציאליסט וכפעיל חברתי.

2017-11-07_203814

לאון פאניץ' וסם גינדין (צילום: דב בולט)

 

סם גינדין (חברו הקרוב של פאניץ'), ניאות לבקשת "זו הדרך" לפרסם תמצית מדבריו בכינוס, המבטאים את השקפתו לגבי הסוציאליזם. גינדין, יליד סיביר, הוא כלכלן פוליטי וחוקר בכיר באיגוד המקצועי של העובדים בתעשיית המכוניות הקנדית. פאניץ' וגינדין כתבו יחד את הספר החשוב "יצירת הקפיטליזם הגלובלי: הכלכלה הפוליטית של האימפריה האמריקאית", שראה אור בשנת 2012 בהוצאת ורסו. תרגם והביא לדפוס: אבישי ארליך.

ההתגברות על הפסימיזם המשתק את השמאל באמצעות אופטימיזם מהפכני היא משימה מרכזית שנטל על עצמו ליאו פאניץ' הן בפנותו לאחרים והן בהשתדלותו לשכנע גם את עצמו באפשרות לעשות כן.

המבט האופטימי אינו עניין קוסמטי, אינו החלפת חולצה פסימית בחולצה אופטימית. פאניץ' גם אינו מתכוון להגברת ה"רעש" האופטימי בכמה דרגות כדי להישמע רדיקלי יותר. הוא מציע לראות את הסוציאליזם כאירוע עתידי תלוי נסיבות שמועדו בלתי ניתן לחיזוי. התגשמות הסוציאליזם אינה כורח אלא פועל יוצא של התפתחותה של סוכנות קולקטיבית, הנעזרת בניתוח האינטלקטואלי המוצלח ביותר של המציאות.

מהם האתגרים  של  האמונה  בחזון  הסוציאליסטי בהתחשב בתנאים הקיימים כיום?

האמונה בסוציאליזם פירושה להבין, כי רק הוא יוכל להגשים את הצרכים האינדיבידואליים והקולקטיביים של בני האדם ואת הפוטנציאל הגלום באנושות כולה. להיות סוציאליסט משמעו לשאוף למשהו אחר, טוב יותר באופן רדיקלי, ולחיות את חיינו כאילו הסוציאליזם אפשרי כאן ועכשיו.

 

הוויכוח עם האוטופיסטים

אף שמרקסיסטים הציעו רמזים רבים בתשובה לשאלה, כיצד עשויה להיראות חברה סוציאליסטית עתידית מבחינה מוסדית, רובם לא נטו לפרט את אופי החברה הזאת כפי שניתוחנו את הקפיטליזם מצביע עליו.

ב"מניפסט הקומוניסטי", שיבחו מרקס ואנגלס את האוטופיסטים על גינוי הקפיטליזם, אך ביקרו את התמקדותם ב"מאוויים הזויים" במקום ב"פעולה רצונית", כפי שהטיבה לסכם פרופ' רות לויטס. הם תקפו את האוטופיסטים על שבניתוחיהם נעדרת עדשה היסטורית. מרקס ואנגלס ראו את האוטופיסטים כמצויים בפיגור ביחס להיסטוריה ובו בזמן שועטים לפניה. הם מפגרים בשל התעלמותם מחשיבות ההופעה של הסוכן המהפכני החדש, הפרולטריון, והם פזיזים בבניית "מגדלים פורחים באוויר" במטרה לפרט בדקדוק עולם רחוק שאין אפשרות להמשיגו בהווה, אלא במושגים כלליים.

במבט לאחור, אפשר לראות עד כמה יומרני היה הניסיון של האוטופיסטים לתאר אלטרנטיבה עתידית בשלב כה מוקדם של הקפיטליזם. המכוניות, המטוס, המחשב האלקטרוני והאינטרנט עוד לא הומצאו. האיגודים המקצועיים רק החלו להתארגן, זכות בחירה כללית הייתה עדיין בגדר הבטחה עתידית והמדינה המודרנית טרם קיבלה את קווי הזהות שלה. ומעל לכל, המהפכה ברוסיה עדיין לא פרצה אל קדמת הבמה הפוליטית.

המסלולים הממשיים של המהפכות מחזקים עמדה זו. הבולשביקים, שניצבו בפני קשיים עצומים, השקיעו בסופו של   דבר   רק   זמן  מועט  בתכנון  החברה   החדשה.   דפוס פעולה זה לא היה חריג. המאבקים המהפכניים עסקו לרוב  בצרכים של לחם, אדמה, מחסה וחרות, ולא מצאו את הפנאי לחשוב על אידיאלים מרוחקים. יתר על כן, גם במאה שאחרי "המניפסט הקומוניסטי", כשהסוציאליזם כבר היה חי וקיים, לא נראה מוזר שחשבו איך להגיע לסוציאליזם ולא דנו בפרטי החזון עצמו.

 

לארגן את הממורמרים החדשים

הקשרים המסורתיים של תרבות, דת ומשפחה מנעו את ההתפתחות המלאה של הקפיטליזם במאה ה-19. גם הקליטה של מעמד הפועלים במערכת החברתית החדשה עדיין לא נשלמה. נכון, העובדים דנו בסוציאליזם בהרחבה בינם לבין עצמם: בלונדון דיברו על הסוציאליזם אפילו במסיבות ערב ברובע ווסט אנד ומפלגות המונים סוציאליסטיות הופיעו ברחבי אירופה. בארה"ב, אמנם,  קמה מפלגת המונים סוציאליסטית, אך קולות אנטי-קפיטליסטיים אשר ביקשו לסלק את הסדר הקיים היו עניין שבשגרה בראשית המאה ה-20. במחצית הראשונה של המאה ה-20 התחוללו שתי מלחמות העולם, המהפכה ברוסיה והמשבר הכלכלי הגדול, ולא נעלמה לרגע התשוקה למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם.

ואולם, ככל שהתקדמה המאה ה-20, נתקל הסוציאליזם במכשולים שעצרו את התפתחותו. מעמד העובדים איבד את מעמדו כסוכן הראשוני של השינוי המהפכני. איגודים מקצועיים לרוב אינם מסוגלים היום אפילו להגן על הישגי העבר, שלא לדבר על להתקדם. גם קריסת הניסיונות הסוציאליסטיים, גדולים כקטנים, לא תרמה להתפתחותו של הרעיון הסוציאליסטי. אמנם מושג הסוציאליזם עדיין מרחף באוויר, ואפילו חווה תחייה מחודשת, אך משמעותו המהפכנית קהתה. כפי שהתבטא ההיסטוריון סטיב פרייזר לאחרונה: "תקווה לאלטרנטיבה רדיקלית אמיתית מצלצלת באוזנינו באופן מוזר כיום".

כשסוציאליזם מהפכני חסר כל-כך בתודעה העממית, דומה כי פיתוח מחשבות עקביות על אופן הפעולה האפשרי של הסוציאליזם הוא תנאי  קריטי  להחייאת  הנכונות   לקבל אוטופיות   קונקרטיות    ולפעול     להגשמתן.

אלטרנטיבה  משכנעת היא עתה תנאי אלמנטרי לעודד תנועות חברתיות לדחוף אל מעבר למחאה, לייצב סוציאליסטים ששיווי משקלם מעורער, לארגן את הממורמרים החדשים ולגייס מחדש את מעמד העובדים לפרויקט ארוך-טווח הדורש מחויבות.

האתגר איננו להציג מתכון לסוציאליזם. האפשרות של פירוט דמיוני כזה – מוגבלת. מטרה צנועה יותר, אך חשובה בכל זאת, היא להתוות עבור בעלי מודעות פוליטית רעיונות, איך ניתן להתגבר על מכשולים מבהילים של בניית עולם חדש. הכוונה היא לייסד בין אוהדים פוטנציאליים, שעדיין אינם משוכנעים, מידה של ביטחון בהיתכנות הסוציאליזם. זה תנאי הכרחי כיום כדי "לגרום לאדם המת להלך שוב על פני הארץ", כפי שהטיב לתאר זאת באופן פואטי הפילוסוף ארנסט בלוך.

 

נושאים התובעים מענה

בהקשר של ההתגברות על המכשולים בבניית עולם חדש, אני מבקש להציג את עמדתי בעשר נקודות שלגביהן מתנהל ויכוח, והזקוקות למענה בסופו של יום:

 

    ראשית, עלינו להיפטר מהגישה המכאניסטית, לפיה סתירות הקפיטליזם כשלעצמן מאפשרות באופן דיאלקטי מעבר לסוציאליזם. גרסה זו מניחה, כי את רוב העבודה הקשה אין אנו מוכרחים לעשות בעצמנו. מובן מאליו, שההתפתחות הקפיטליסטית רלבנטית גם כדוגמא לאפשרויות של האנושות, וגם בכך שהיא מציגה מספר אפשרויות. נכון, החדש מתהווה, במידת מה, באמצעות הישן. אך לא ריכוז ההון, וגם לא התפתחות התכנון הקפיטליסטי באמצעות חברות רב לאומיות פותרים את החידה המורכבת: כיצד תתאפשר בעלות קולקטיבית על אמצעי הייצור מבלי שהמדינה תפקיע את אלה ומבלי שתפוצל למקומות עבודה מתחרים?

עצם קיומו של מעמד עובדים אינו יוצר בהכרח חלומות עצמאיים. הניסיון היומיומי של מעמד העובדים עלול לעוות את חלומותיו, ואפילו לדוחפו לעבר החלומות ה"לא נכונים". הקפיטליזם אינו מפתח באופן ספונטני את היכולות האינדיבידואליות והקולקטיביות של מעמד העובדים שבכוחן לאתגר את השיטה הקפיטליסטית. הקפיטליזם מגביל ומבזבז יכולות אלה באופן שיטתי; זו אחת הביקורות הבסיסיות עליו. במקומות רבים, הצלחות של מעמד העובדים שימשו דווקא תפקיד של מאיץ אינטגרציה בחברה ולא מקפצה להעמקה של כוח הנגד האופוזיציוני. הכרה משפטית באיגודים, השגת זכות הצבעה, עליית הצריכה האינדיבידואלית ואספקת שירותים קולקטיביים שימשו להטמעה של העובדים המנוצלים בחברה ולא להעמקת המרי שלהם בה.

 

    שנית, עלינו להיפטר מהמילים החלקלקות על אודות הדיקטטורה של הפרולטריון וגוויעתה של המדינה. איני טוען זאת רק מתוך ראיית צידה הטוב של השמירה על המדינה, אלא מתוך רגישות לנקודה שהעלתה רוזה לוקסמבורג. דיכוי החירויות הבורגניות מסכן את חופש הביטוי ואת ההתפתחות הפוליטית של הבסיס העממי. לפיכך, מחויבים אנו כבר כעת להמציא מחדש את המדינה, כדי  שזו    תפתח    באופן   פעיל   את    היכולות   העממיות  הדמוקרטיות כחלק מההתגברות על האינטרסים של ההון. אמנם, ביזור המדינה נובע מתוך שלטון העובדים העתידי, אך עלינו לחשוב ולהמציא תפקידים חדשים למדינה כדי לתווך בין האזרחים, להנהיג את הכיוון הכולל של הכלכלה, לפתח  מיומנויות   דמוקרטיות   במקומות   העבודה  ולעודד השתתפות קהילתית. האתגר הגדול עבור המהפכה טמון לא בגוויעתה של המדינה, אלא בטרנספורמציה שלה וביכולתה למלא תפקיד חדש בחברה.

 

    שלישית, ככל שהפרקסיס המהפכני חיוני, לא ניתן להניח כי התמדתו מובנת מאליה. כריסטיאן רקובסקי, המהפכן הבולגרי שהשתתף במהפכה ברוסיה והפך דיסידנט תחת סטאלין, תאר בכנות את הכרסום ברוח המהפכנית. הרוח המהפכנית הלכה ונעלמה לא רק בין אלה שהיו עדים לה, אלא אפילו בין אלה שנשארו מחויבים לה.

"הפסיכולוגיה של אלה שהוטלו עליהם תפקידי ניהול באדמיניסטרציה ובכלכלה הפוליטית השתנתה עד בלי היכר, כך שלא רק אובייקטיבית וחומרית, כי אם גם סובייקטיבית ומוסרית, הם חדלו להיות חלק ממעמד העובדים עצמו", טען רקובסקי. לסוציאליזם חיונית עזרה ממשלתית לפתיחה מתמשכת של מרחב להמשך המאבקים, התנסויות ולמידה מתמדת.

 

    רביעית, המפגש בין שרים ומנהלים מספק בסיס חומרי ליצירה ולשעתוק של האוליגרכיה החברתית בעלת הפריווילגיות והכוחות הלא-פרופורציונאליים. הבלמים של צורות הדמוקרטיה הבורגנית – בחירות, פיקוח, שקיפות, זכויות אזרחיות למחאה ולוויכוח, לא יספיקו כדי לסכל את הנטייה להיווצרותה של אוליגרכיה חברתית. התשובה הסוציאליסטית לבעיה זו טמונה בשליטת העובדים על מקומות עבודתם. הביטחון והכוח של העובדים האחראים באופן ישיר לתכנון וליישום יכולים לפעול כבלם אפקטיבי לבירוקרטיה.

 

    חמישית, בהמשך לכך, יש לשאול כיצד אפשר לתאם בין האינטרסים הפרטיקולריים של קבוצות של עובדים השולטים במקומות העבודה לבין האינטרסים הכלליים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתכנית הכלכלית. הכרה חברתית מפותחת היא חיונית, אך אינה מספקת. האוטונומיה של העובדים לקבל החלטות, למשל באשר לשעות עבודה או לחומרי העבודה, אינה יכולה להחליף מנגנונים אשר חושבים על חלופות באופן מערכתי.

 

    שישית, אם ביזור כזה דורש, כפי שטענתי, סוגים שונים של שווקים ומחירים, כולל ביחסים בין מקומות עבודה, הרי אנחנו נותרים עם התהייה, אם ההשפעה הצנטריפוגלית של תמריצים חומריים על תחרות, אי-שוויון ותרבות צריכה ניתנת למניעה או לפחות להפחתה משמעותית. חרף הניסיון לתלות את בעניין ביחסי ייצור מסוג אחר, שאלה זו עדיין עומדת בעינה.

 

    שביעית, התכנית הסוציאליסטית היא תכנית לאומית, אך בכלכלה הגלובלית הנוכחית היא מחייבת השתלטות על יותר מאשר אמצעי הייצור הלאומיים. מה שנחוץ, בנוסף, זו הפרדה מורכבת בין הלאומי והבינלאומי, לרבות שלשלות הערך וההקשרים הפיננסיים בין הלאומי לבינלאומי. הדבר נעשה ברור יותר כאשר בוחנים את היחסים ההדדיים בין מדינות באירופה באמצעות סובסידיות. למשל, על רקע המשבר המתמשך ביוון.

 

    שמינית, מרקס טבע את המונח "רקב הדורות" בהתייחסו לתודעה העממית. כיום, יש לכך משמעות מילולית יותר. באילו מובנים? במובנים של הנזק הסביבתי המצטבר שכל מהפכה סוציאליסטית עתידית תירש. נזק זה מאיים להסיט ממסלולן    כמה    מהמטרות    הכלכליות    והפוליטיות  של הסוציאליזם, ולהאיץ את הצורך בשנויים חברתיים-תרבותיים קשים במטרה לשמור על כדור הארץ.

 

    תשיעית, עלינו לראות את הסוציאליזם לא כשלב לא-מושלם בדרך לשלמות מאוחרת יותר, אלא כמצב בלתי-מושלם תמידי הנסמך על ניסוי, למידה והמצאה. כלומר, עלינו לצפות שהסוציאליזם יהיה לא-בטוח, לא-שוויוני ומצוי במאבק מתמיד, אולי אפילו על עצם קיומו.

 

    ועשירית, ניצבת השאלה לגבי תפקידה של המפלגה המהפכנית. בהקשר של אי-ודאות מתמשכת, של מאבק מתמיד על הדרך, של תהיות על מהירות (או איטיות) המהפכה, ואפילו של אפשרות של פניה אחורנית של המהפכה, נותרת המפלגה חיונית לקידום החזון הסוציאליסטי. אין זה ענין של אִפיון המפלגה ככוח כל-יכול מעל לחברה. גם המפלגה אפופה בניגודים שהזכרתי. המפלגה היא המרחב הגלוי שבו מטפלים בניגודים.   כמפלגת שלטון, חייבת המפלגה ללמוד, כפי שטען פרופ' מיכליס ספורדלאקיס מאוניברסיטת אתונה. על המפלגה לטפל בלחצים של משילות תוך כדי העמקת תפקידה בחינוך ובארגון בתוך המדינה, מחוצה לה, ואפילו נגדה.

מאחר שהמפלגה והמדינה אינן גוף אחד, אפשר להפיל ממשלות. המפלגה המהפכנית חייבת לייצר מחדש את סמכותה כל העת באמצעות תהליך של מאבק דמוקרטי.

 

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב