בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר נכנסה לתוקפה הפסקת האש, עליה החליטה ממשלת אולמרט-ברק-לבני. במקביל, ניכרת באזור התרוצצות של מנהיגים אירופים, בניסיון לדחוף להסכמות בין ישראל לחמאס בתיווכה של מצרים. אך האם המלחמה אכן הסתיימה?

ההכרזה הישראלית בדבר הפסקת אש לוותה בהבהרה, כי הצבא הישראלי, שזרע הרס, שקטל 1,200 פלסטינים, שביתר את הרצועה, שהשתלט על שכונות שלמות בפאתי עזה  וגירש את יושביהן, שמטוסיו חגים ללא הרף בשמי הרצועה – נשאר בעמדותיו עד להודעה חדשה. משמעות החלטת הממשלה היא, איפוא, כי הכיבוש הצבאי של עזה יימשך ללא הגבלת זמן. זה מתכון בטוח להתלקחות מחודשת של האש, לניצול ירי כלשהו מהרצועה לעבר ישראל, כדי לחדש את ההפצצות ולהרחיב את הכיבוש הצבאי של הרצועה.

במקביל, אין שום התחייבות ישראלית לפתוח את המעברים לרצועה, לאפשר תנועה חופשית של סחורות, לרבות ציוד וחומרים הנחוצים לשיקום ההריסות הנוראות, שזרעו ההפצצות המסיביות במשך שלושת שבועות המלחמה הפעילה. המשך החנק הכלכלי, הרעב והפליטות נוסף לסבל הנורא לאוכלוסייה (ר' כתבה בעמוד 2), הוא גם מכשול בפני השגת הסכמות בדבר הפסקת אש מחודשת (תהדיה) בין ממשלת אולמרט לבין החמאס.

"חייבים לנצל את החורבן שנזרע בעזה לפתיחה נמרצת, בחסות בינלאומית, של מו"מ לשלום כולל" – כתב זאב שטרנהל ("הארץ", 18.1). פתיחה נמרצת של מו"מ לשלום כולל ללא כיבושים – הייתה ונותרה מטרה חיונית. אך האומנם ניתן וראוי לנצל את החורבן בעזה להשגתה?

ממשלת אולמרט-ברק-לבני ניהלה מלחמה הרסנית בעזה, כדי לחסום את הדרך בפני מו"מ מדיני, כדי להסיט את תשומת הלב הבינלאומית מהרחבת ההתנחלויות בגדה ומסיפוחה בפועל לישראל, כדי להתחמק ממתן תשובות של ממש לדרישות המדיניות של הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. לכן, החורבן של רצועת עזה אינו מקדם מכירות לשלום; החורבן הוא אות קין על מצחה של ישראל וסיבה להוקעה חד-משמעית של הטרור הממלכתי הישראלי.

כדי להגיע להסדר מדיני כולל ויציב, הממשלה בישראל צריכה להפנות עורף למדיניות הכוח והתכתיב, לחדול מפשעי מלחמה, לפנות את כל ההתנחלויות, ולהסכים לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל.