סרג' סרגסיאן, ראש ממשלת ארמניה היוצא, התפטר ב-23.4 לאחר שבועות של הפגנות המוניות נגדו. מאות אלפי אנשים, יום אחרי יום, צעדו ברחובות ערי ארמניה ודרשו לסלקו מהשלטון. התקשורת הארמנית דיווחה על כך ש-7% מאזרחי ארמניה פקדו את הרחובות. השבוע (8.5) התקיימו בחירות בפרלמנט הארמני כדי להכריע בדבר זהות מחליפו. המועמד היחיד להחלפתו היה ניקול פשיניאן (מטעם מפלגת יילק)  שזכה בתמיכת הרוב המיוחל בפרלמנט. כדי להסביר את השתלשלות האירועים, עלינו לחזור אחורה בזמן.

מפגינים בארמניה, בשבת האחרונה (צילום: ארמניה–ספוטניק)

תקציר הפרקים הקודמים

כמעט בסוף כל חורף ועם בוא האביב, פורצות בארמניה הפגנות המוניות נגד השלטון. ההפגנות החלו כאשר לפני 10 שנים, באפריל 2008, נבחר סרגסיאן (מטעם המפלגה הרפובליקאית הארמנית) לנשיאות במקומו של לבונטר פטרוסיאן, קודמו בתפקיד. המשטרה התפרעה ברחובות. שמונה מפגינים נרצחו, נוסף לשוטר ולחייל, וההפגנות בסופו של דבר דוכאו ולא הניבו הצלחות למפגינים. 10 שנים כיהן סרגסיאן כנשיא. בסמוך לתום הקדנציה השנייה שלו, שעה שלא יכול היה להיבחר שוב לפי החוק, הכריז סרגסיאן על משאל עם בשאיפה לשנות את שיטת הממשל מרפובליקה נשיאותית לרפובליקה פרלמנטרית. העם צידד בסרגסיאן, שיטת הממשל שונתה, והאיש החזק במדינה זכה בכהונת ראש הממשלה. לתפקיד זה – בשונה מתפקיד הנשיא – אין הגבלה בזמן.

הרפובליקאים ניצחו בבחירות לפרלמנט שהתקיימו השנה, והפרלמנט בחר בסרגסיאן לתפקיד ראש הממשלה. לשם הרכבת הממשלה, הכריזו הרפובליקאים על הקמת קואליציה עם הפדרציה המהפכנית הארמנית, בעברה מפלגה סוציאליסטית ועד אפריל גם שותפה קואליציונית של המפלגה הימנית. בכל הסיפור ניכר כי אין בו הרבה אידאולוגיה. כך בקרב הימין הארמני, וכך גם בקרב המפגינים נגדו.

היורש כבר כאן

כפי שהזכרתי לעיל, ניקול פשיניאן, חבר פרלמנט מטעם מפלגת יילק, הוא המוביל את ההפגנות נגד הממשלה. פשיניאן מגיע ממעגליו הפנימיים של הנשיא הקודם פטרוסיאן, אך פרש ממפלגתו והקים אחת חדשה. פשיניאן אינו אוליגרך, בשונה מסרגסיאן: הוא הגיע "משום מקום", בלא מטען באשר לעברו או להשתייכותו הפוליטית–חברתית–כלכלית. מפלגת יילק נמנעת כמעט מלנקוט בעמדות. יחסית, היא תומכת יותר מהמפלגה הרפובליקאית בשלום עם אזרבייג'ן, אך אין לה דרישה קונקרטית בעניין זה.

בהפגנות ההמוניות אפשר להבחין בנוכחות בולטת של דגלי ארמניה. הן נבנות, בין היתר, על רגשות לאומניים. גם בתפישת הכלכלית, ההפגנות אינן משויכות בהכרח לשמאל או לימין. הלאמה, למשל איננה על הפרק, אך חרם צרכני על עסקים המזוהים עם האוליגרכיה – כן.

המפגינים מגיעים מכל המעמדות: נובורישים, מהגרים ששבו מהפזורה, סטודנטים, צעירים, זעיר–בורגנים, עניים, מובטלים. כולם מאוחדים סביב הקריאה: "סרג' [סרגסיאן] צריך ללכת!". למעט השכבות האוליגרכיות, כולם מתנגדים לממשלה הנוכחית ולשחיתות הפושה בכל מקום. למשל, החברות המחזיקות במכרות בארמניה (כריית זהב, יהלומים ומתכות אחרות תורמת כ-5% מהתמ"ג) ברובן אינן מזרימות כסף למדינה. החברות הללו קונות אדמות במחירים נמוכים במיוחד, מפיקות רווחי ענק משדידת אוצרות הטבע של ארמניה, אך אינן משלמות מסים כלל או מכריזות על רווח כלשהו. ברור כי הממשלה מתירה לחברות הענק לעשות ככל העולה על רוחן. העובדה כי פשיניאן מעולם לא היה בשלטון, ואף פרש ממפלגת שלטון, משחקת לטובתו.

מה צופן העתיד?

מרבית חבריי בארמניה נמנים עם המעגלים החברתיים המזוהים עם תמיכה בפשיניאן: משכילים, דוברי אנגלית, המחוברים יותר למערב, מהגרים שחזרו לארמניה מארה"ב או מאירופה; קהל ליברלי השולל בחריפות את עברה הסובייטי של ארמניה. השמאל בארמניה, לעומת זאת, נמצא במצב לא פשוט. ישנם כמה ארגונים אנרכיסטיים, חסרי השפעה כמעט לגמרי. המפלגה הקומוניסטית בארמניה היא מפלגת לוויין רוסית, דומה מאוד בכך למפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית. זה מצב מצער עבור הסוציאליסטים בארמניה המבקשים להציע אלטרנטיבה שמאלית אמתית.

זמן רב מאוד דומה היה כי אזרחי ארמניה לא האמינו ששינוי בכלל אפשרי. השינוי הפרסונלי, כמה שנוח לזלזל בו, עשוי לשנות דברים באופן משמעותי. מהר מאוד אנשים יאבדו גם את אמונם בפשיניאן. קשה להאמין כי פשיניאן אכן יכול להפוך את ארמניה למשהו אחר: לא לחלום ליברלי (לא שיש דבר כזה) ולא למדינה סוציאליסטית. הוא חלק מאותו דבר; וברגע שהתקוות שתלו בו יתבדו, יימשך הקרב ברחובות.

מאיה אדיבי, ירוואן

יוסף לאור