השנים 1976-1975 היו רבות משמעות מבחינת האוכלוסייה הערבית וכלל שוחרי הדמוקרטיה בישראל: בדצמבר 1975 נבחר לראשונה תאופיק זיאד, חבר הנהגת מק"י, לתפקיד ראש עיריית נצרת, ובכך שם קץ לרבע מאה של שליטת מפא"י ושלוחיה בעיר; ואילו ב-30 במרס 1976 צוין יום האדמה הראשון כיום מחאה של הציבור הערבי נגד הפקעת אדמותיו ונגד אפלייתו לרעה בכל התחומים.
סמוך לאירועים אלה, ולא במקרה, היה אירוע שלישי: חשיפתו של מסמך מפורט שכתב פקיד ממשלתי בכיר, אשר הציע דרכים לשלילת זכויותיהם של הערבים אזרחי ישראל, להגבלת העסקתם ולהבטחת ריסונם הפוליטי. כחלוף 40 שנה מאז פרסומו, חשוב להזכירו ולבחון את המציאות הנוכחית בהתייחסות אליו.
שוטרים בנצרת ביום האדמה, 1976. צילום: לע"מ
עיקרי מסמך קניג
המסמך שכתב ישראל קניג, אז מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים, נחשף לראשונה ביומון מפ"ם "על המשמר" (7.9.1976). על המסמך עצמו אין תאריך, אבל מתוכנו ניתן להבין שהוא נכתב בתגובה לבחירתו של זיאד לראשות עיריית נצרת וסמוך להכרזה על יום האדמה.
הייחוד במסמך קניג היה הבוטות של המלצותיו, הגזענות הגלויה והצגת כלל הערבים אזרחי ישראל כאויבים שיש לדכא פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית. במסמך בא לידי ביטוי התסכול של הממסד הישראלי, כי למרות 20 שנות ממשל צבאי, ולמרות המעצרים, הגבלות התנועה, המכשולים בשוק העבודה, התקציבים המדולדלים לחינוך ולרשויות המקומיות – "הערבי הישראלי אינו סביל עוד", והוא אפילו נענה לדרך שמציעה המפלגה הקומוניסטית.
הנה כמה מעשרות המלצותיו של קניג: יהוד הגליל ו"בדיקת אפשרות דילול ריכוזי אוכלוסייה ערבית קיימת"; "הענשת מנהיגים [ערבים] המתבטאים בצורה עוינת למדינה ולציונות", ובעיקר קומוניסטים; הגבלת שיעור הערבים המועסקים במפעלים ובחברות והעדפת יהודים על ערבים במוסדות מרכזיים; קיצוץ גמלאות הביטוח הלאומי המשולמות לערבים; פעולות שיגבילו לימודי ערבים במוסדות להשכלה גבוהה, ועידודם למקצועות טכניים, כי הנשירה מהם גבוהה; עידוד צעירים ערבים ללמוד בחו"ל והערמת קשיים על שובם.
מסמך קניג הוא מסמך מתנשא גם כלפי עדות המזרח. קניג כתב בגלוי על אודות "האופי הערבי הלבנטיני והשטחי" של היהודים יוצאי הארצות הערביות, ובעיקר של אלה מביניהם שעבדו במנגנוני המדינה כאחראים לאזרחים הערבים.
תגובות ומדיניות
פרסום מסמך קניג הניב תגובות מחאה דמוקרטיות רבות מצד המפלגה הקומוניסטית וחוגים פוליטיים שמאליים, כמו גם מצד סופרים ועיתונאים בכירים. מימין נשמעו תגובות תמיכה בממונה על מחוז הצפון, אשר "העמיד את העובדות על אמיתותן" ( תגובת השר זבולון המר, איש המפד"ל).
אולם השאלה המרכזית היא, האם הצעותיו של קניג יושמו במדיניות הממשלה?
בהתחשב בכך, ששמונה חודשים בלבד לאחר פרסום המסמך, במאי 1977, נערכו הבחירות לכנסת שהעלו את הליכוד לשלטון, ניתן לבחון את היישום בשנות שלטונו. הקמת 26 המצפים בגליל, למשל, נועדה להשיג את היעד של "דילול האוכלוסייה הערבית" באמצעות העברת אוכלוסייה יהודית. בהמשך נדחקו תושבים ערבים מעכו, ובימים אלה פועלים לגירוש תושבי אום אל–חיראן כדי ליישב במקומם יהודים. בשנים האחרונות מוקמים "גרעינים" של יהודים לאומנים בשכונות ערביות בערים מעורבות.
קניג אמנם הציע להקשות על אקדמאים ערבים לשוב לארץ בתום לימודיהם בחו"ל, אך אפילו הוא לא כלל במסמך שלו תכנית טרנספר כמו זו שהציג רחבעם זאבי, לימים שר התיירות, עוד ב-1988, או תכנית לשלילת אזרחות מערבים שניסח אביגדור ליברמן, היום שר הביטחון, בבחירות 2015 – "אום אל–פחם לפלסטין".
אולם הייתה התנגדות, ואפילו יעילה. "הערבי שאינו סביל עוד" הכשיל, למשל, את הניסיון לחסום את דרכו להשכלה גבוהה, ולא נרתע גם מתופעות גזעניות בקמפוסים. אך כאשר מדובר בתעסוקת אקדמאים ערבים, בולטים הקשיים שלהם להיקלט בתחומי המדעים וההיי טק ובמשרדים ממשלתיים, ושכרם בשוק הפרטי נמוך משכר עמיתיהם היהודים.
ממשלות הימין, שלא כמו קניג, טרחו להסוות את האפליה בתקציבים ובפיתוח כלכלי באמצעות פרסומן התכוף של "תכניות פיתוח למגזר הערבי". תכניות אלה, שבחלקן היו ממש עבודה בעיניים, ביטאו את הסתירה הפנימית במדיניות ממשלות הימין: רוחו של קניג שורה עליהן, אך הכלכלה הישראלית זקוקה לרופאים, לאחיות, למורות, לפועלי הבנייה ולעובדי התעשייה והשירותים הערבים. להמחשת הצורך כקובע מדיניות, הנה פרויקט אחד בתכנית החומש של הממשלה למגזר הערבי (דצמבר 2015): פיילוט להכשרת נהגות ערביות לתחבורה הציבורית המוצג כ"מרכיב נוסף בפתרון מצוקת הנהגים בענף".
הקניגיזם כהשקפת עולם וכפרקטיקה היה ונותר יסוד הפוליטיקה הממסדית, אך סתירותיו הפנימיות לא נעלמו.
תמר גוז'נסקי
