ערב ראש השנה (ראשון) נפטר הסופר שמעון בלס, פרופסור אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. הוא זכה לפרס נשיא המדינה לספרות בשנת 2006. בלס נולד בשנת 1930 בבגדד. בהיותו נער בעירק הצטרף למפלגה הקומוניסטית המחתרתית: "קראתי הרבה, בעיקר את חליל ג'ובראן, ופיתחתי אז נטייה רומנטית לצדק. יום אחד ראיתי שבחריץ הדלת תחוב נייר. הייתי כבן 15, וכבר חיפשתי לי קבוצה להשתייך אליה. זה היה כרוז של המפלגה הקומוניסטית, שסיסמתו היתה 'פועלי כל הארצות התאחדו', וסיסמה נוספת: 'מולדת חופשית ועם מאושר'. זה מאוד מצא חן בעיני ואמרתי לעצמי שזאת המפלגה שאני צריך", סיפר לימים.

פרופ' שמעון בלס (צילום: ויקימדיה)

שמעון הגיע לישראל בשנת 1951 וחי במעברה, "המעברה היתה ליד מג'דל, שממנה גורשו הערבים, ומג'דל היתה רחוב אחד ושם אחר הצהריים כולם הלכו הלוך ושוב. באחד הימים הראשונים שלי במעברה ראיתי שברחוב הזה מחלקים את 'אל–אתיחאד' ביטאון המפלגה הקומוניסטית בערבית, והתברר שהמחלקים היו קומוניסטים יהודים מעיראק". הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וכתב בעיתוניה בערבית, "אל אתיחאד" ובמוסף הספרותי "אל ג'דיד". בהמשך כתב גם ביומון "קול העם" בעברית. במפלגה הכיר את אשתו, פרופ' גילה בלס.

בשנת 1965 עזב את המפלגה הקומוניסטית, אך כל ימיו נשאר לוחם לצדק חברתי, לשלום ולשוויון. על המחיר ששילם על כך סיפר: "לא עניתי לציפיות של הממסד הספרותי–הציוני ממני כמזרחי. כל תיאורי המזרח עם האוכל והבגדים המעוטרים והקריאות הרגשניות, לא מקובלים עליי. אני ניגש לדברים אחרת. הערבי הוא בתוכי. הוא לא כזה שאנחנו נמצאים איתו בקונפליקט בלבד, והעובדה שאנחנו נמצאים עמו במאבק, זה בשום פנים ואופן לא הופך אותו לחסר תרבות. הוא אדם ככל אדם. אני חושב שהמחיר ששילמתי היה כרוך בעמדתי הביקורתית כלפי הציונות, כי ראיתי ועדיין אני רואה את ישראל לא כמדינה מערבית בלבד אלא בראש ובראשונה כחלק ממדינות המזרח התיכון. חלק אינטגרלי בתוך הסכסוך והמצב הקיים. רק כך יש לנו סיכוי להתקיים כאן".