העדפת ההסתדרות לשאת ולתת במקום לשבות מחלישה את העובדים

איומו של אבי ניסנקורן בהשבתה כללית של המשק (ר' עמוד השער של גיליון השבוע של "זו הדרך"), הוא עמדה נחוצה מפי מנהיג עובדים אל מול איום על העובדים ועל הדמוקרטיה. אולם, זו אינה הפעם הראשונה שניסנקורן, כמו קודמו בתפקיד עיני, השתמשו באיום השביתה מבלי נכונות לממשה הלכה למעשה.

2016-11-08_200519

לפני כמה שבועות פורסמה בעיתונים הישראליים ידיעה משונה. תוצאות ראשונות של מחקר של ה-OECD שבדק כיצד הסכמים קיבוציים משנים את פני עולם התעסוקה ומשפיעים על עוני ואי-שוויון, הצביע על קשר הדוק בין שיעור העוני במדינה לבין הסכמים קיבוציים. לפי החוקרים, ככל ששיעור העובדים המכוסים בהסכמים קיבוציים גדול יותר, כך שיעור העוני קטן יותר. הדבר נכון במידה רבה בכל מדינות ה-OECD מלבד ישראל. בישראל נדמה שאין קשר בין הסכמים קיבוציים להפחתת העוני. לפי הנתונים כמעט 60% מהעובדים בישראל מכוסים בהסכמים קיבוציים (אחוז גבוה באופן יחסי) ובכל זאת שיעור העוני בישראל הוא הגבוה במערב. אז מדוע ישראל יוצאת מן הכלל?

תשובה לשאלה זו לא ניתנה במחקר, שהציב לעצמו שאלות בקנה מידה רחב יותר. אבל תשובה אחת חייבת לקפוץ לראש של כל מי שמכיר את הכלכלה הישראלית, של כל מי שחי במדינה הזאת. בישראל (כמעט) לא שובתים. העובדים, גם אם הם מאורגנים, שובתים מעט יחסית למדינות אחרות וגם יחסית לדור העובדים הקודם. אפילו אם לא נרצה להשוות את מצבנו לשביתות הענק שאפשר לראות מדי שנה במדינות אירופה, אפשר לומר בבירור שמאז שהחליף עופר עיני את עמיר פרץ בראשות ההסתדרות, השביתה – שהיא כלי המאבק מספר אחד של העובדים המאורגנים – כמעט שנעלמה מהלקסיקון של ההסתדרות (לעומת ארגוני עובדים קטנים יותר כמו "כוח לעובדים").

לפי נתוני משרד הכלכלה, בשנותיו של פרץ כראש ההסתדרות (95-05) מספר ימי השביתה בישראל בממוצע שנתי היה כ-1.5 מיליון; בשנותיו של עיני (06-14) ירד מניין ימי השביתה לכ-600 אלף ימים בשנה; ואילו בשנת 2015, שהייתה שנתו המלאה הראשונה של ניסנקורן בראשות ההסתדרות, ירד הנתון ל-167 אלף בלבד. במקום כלי במאבק, השביתה הפכה בידי ההסתדרות לאיום עמום. ניסנקורן, המעדיף גם הוא לנהל משאים ומתנים בלי שביתה, ורק מנופף באיום שביתה, ממשיך את הקו שהתווה עיני.

חשוב לציין שמיעוט זה של שביתות – והעדר של שביתות כלליות – מוצג תמיד בידי נתניהו כהישג מרכזי של כהונתו המתמשכת. אך זה הישג רק עבור בעלי ההון, שרווחיהם עולים בעוד השכר נשחק והביטחון התעסוקתי נעלם. מבחינת נתניהו,  אותו "שקט תעשייתי" שהשיג אל מול העובדים הודות לחוסר הנכונות לצאת לשביתות, הוא נוסף גורם המבצר את הימין בשלטון.

את העובדה שהשכר בישראל דשדש בעשור האחרון, את שיעורם הגבוה של עובדים מאורגנים שנותרים מתחת לקו העוני, אפשר לייחס לרתיעה זו של ההסתדרות משביתות העשויות לחזק את כוחה במשא ומתן. ארגון עובדים שלא שובת הוא כמו שחקן כדורגל שלא בועט, הוא פשוט לא ממלא את תפקידו. השביתה היא הקלף החזק ביותר של ארגוני העובדים. להסתדרות אין זכות לוותר עליה. אין לנו זכות לא לשבות.

מאיר גלידאי

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"