נבחרת צרפת, שהשתתפה במשחק הגמר במונדיאל שנערך בחודש האחרון ברוסיה, סיפקה תשובה הולמת לימין הגזעני והקסנופובי מבית. מתוך 46 השחקנים שהיו רשומים בטופס המשחק בחצי הגמר מול בלגיה (בשתי הנבחרות), 23 היו ממוצא אפריקאי או נולדו באפריקה. הכוכב שהצעיד את צרפת להישג האדיר, קיליאן אמבפה (19), גדל בפרברי פריז בצל המחאות הזכורות מ-2005, שהחלו בעקבות חשמולם למוות של שני צעירים תושבי השכונה "קלישי–סו–בואה" בהימלטם מהמשטרה.
שחקני נבחרת צרפת במונדיאל (צילום: הומניטה)
נבחרת אנגליה אף היא שחזרה הישג היסטורי, והעפילה לחצי הגמר; שם הודחה מול הפיינליסטית קרואטיה. הנבחרת האנגלית, שהרשימה רבים וסיפקה גאווה רבה לאוהדיה ביציעים ובבית, חזרה על הישג בן 28 שנה, בזכות נבחרת מוכשרת פחות משנים קודמות, אך מלוכדת יותר.
הצפייה באנגליה מדיחה את קולומביה בשמינית גמר המונדיאל הייתה הפעם הראשונה שהתרגשתי מהצלחה לאומית אנגלית בכדורגל מאז מונדיאל 2006. הנבחרת של אנגליה מ-2006 עדיפה על הנבחרת הנוכחית כמעט בכל עמדה ועמדה: ריו פרדיננד, ג'ון טרי, אשלי קול, גארי נוויל, דיוויד בקהאם, סטיבן ג'רארד, פרנק לאמפרד, ג'ו קול, ווין רוני ומייקל אואן שיחקו אז. זו הייתה נבחרת ברמה עולמית, אבל היא הודחה כבר ברבע הגמר.
אנגליה מודל 2018 אף היא נבחרת מוכשרת, כמובן: הארי קיין הוא מלך שערי המונדיאל וכמה משחקני ההרכב שייכים לרמות הגבוהות ביותר בעולם. ובכל זאת, על הנייר, קשה להשוות בין הנבחרת ההיא לנבחרות הזו.
כוחה של אנגליה הנוכחית טמון דווקא בהיותה יחידה מגובשת, בשונה מנבחרות אחרות שהיו אוסף של יחידים. במקום לקרוס תחת נטל הציפיות הבלתי–מציאותיות, כתבה אנגליה סיפור חדש ומרגש. בהדרכת המאמן גארת' סאות'גייט, היו השחקנים חדורי מטרה נעלה מכדורגל: "אנחנו נבחרת עם מגוון אדיר, נבחרת צעירה המייצגת את אנגליה המודרנית. באנגליה מחפשים ארוכות תשובה לשאלה מהי הזהות שלנו, של החברה האנגלית כיום. אני חושב שאנחנו בנבחרת אנגליה, כצוות, מייצגים את החזון הזה. לכן לאנשים קל מאוד להתחבר אלינו", אמר המאמן בראיון.
סאות'גייט צודק. נבחרת אנגליה, כעת, איננה מייצגת את הערכים שברוחם הוקמה אנגליה, ובטח שלא את שנאת הזרים או את חזון הימין הקיצוני המעוניין להפוך את אנגליה לזירה של לאומנות ועליונות לבנה. נבחרת אנגליה מייצגת את כולם: שלושת הבלמים, למשל, נולדו במחוז יורקשייר הצפוני. אחד מהם, קייל ווקר, הוא בן לאב ג'מייקני שחור. ג'ורדן הנדרסון, הקשר האחורי, והשוער פיקפורד, שניהם ילידי מחוז וורסייד הצפון–מזרחי. בנבחרת אנגליה הנוכחית יש ייצוג רחב לתושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של אנגליה, לא רק לילידי ולתושבי לונדון רבתי.
החלוץ הצעיר מרקוס ראשפורד והקשר ג'סי לינגארד, שניהם משתפים פעולה בשורות קבוצת מנצ'סטר יונייטד, הם בעלי שורשים הודיים; שחקן ההתקפה ראהים סטרלינג נולד בקינגסטון, ג'מייקה, ודלה עלי, הקשר הצעיר והמוכשר, הוא בן של מהגר ניגרי. אשלי יאנג, המגן השמאלי, כמו ווקר שהוזכר מעלה, הוא בן לאב ג'מייקני.
בפיזור הגיאוגרפי, כמו גם במגוון האתני, שחקני נבחרת זו מייצגים את אנגליה כולה – ולבטח הרבה יותר מאשר האליטה התקשורתית, שופטי בתי המשפט או מרבית הנציגים בפרלמנט. עבור האנשים הפשוטים, בין אם הם לבנים או שחורים, ובין אם הם מהדרום או מהצפון, נבחרת אנגליה מספקת מקור להזדהות.
בעוד האליטה הפוליטית מתעניינת באזורים שמעבר ללונדון רק כשזו נדרשת לגבות מסים או לקושש קולות בשנת בחירות, פונה הנבחרת הלאומית לרבים מכל רחבי האי הבריטי. בניגוד לדימוי הציבורי שנוצר לכדורגלנים, שחקני הנבחרת ברובם הם בני מעמד הפועלים שהקנו לעצמם בעזרת עבודה קשה מעמד ושם עולמי.
כיצד ממשלה ימנית, שמשרד הפנים שלה תומך בדרישה ממהגרים לבצע בדיקת הדי.אן.איי על מנת להוכיח קשר לילדיהם שנולדו בבריטניה, יכולה להתפאר בהישגי הנבחרת? כיצד ראשת הממשלה, המעורבת בסקנדל "ווינדראש" (התפטרותה של שרת הפנים הקודמת לאחר שזו הטעתה את הפרלמנט והכחישה שסיווגה אזרחים אנגלים שמוצאם באיים הקריביים כמהגרים בלתי–חוקיים), יכולה לטעון להערצת שחקני הנבחרת שמוצאם בקריביים?
האמת היא, שקשה מאוד למצוא תשובות. הממסד הפוליטי השליט ושחקני נבחרות הכדורגל יכולים היו לחיות בכוכבי לכת נפרדים, לא רק במחוזות או במדינות נפרדים. נבחרות הכדורגל יכולות להראות לנו כיצד אפשר להפוך את הארצות שלנו לארצות בהן שולט הרוב ולא המיעוט: רב–תרבותיות, רב–לאומיות, שיש בהן מקום לכולם, תוך כוונה להתמודד עם העבר הבעייתי.
אארון בסטני
