אשר לקס (בתפקיד עצמו) הוא נער מתבגר, "מופרע", תלמיד בכיתה המקבצת את התלמידים שהתקשו להסתדר במסגרות אחרות. אשר גר עם אביו ועוזר לו בעבודות הבניין בעסק המשפחתי. מילו לקס, אביו (משחק: יעקב כהן), הוא בעלים של עסק פיגומים קטן, אסיר משוחרר ואדם בודד. לבית הספר מגיע רמי, מורה חדש לספרות ולהיסטוריה. רמי הוא איש צנוע, דל מראה ומעמד, נשוי ללא ילדים הסובל מעוויתות בפנים. רמי חושף את אשר לעולמות תוכן חדשים ומעניק ביטוי לצדדים שלא היו חשופים בו לפני כן. כך, מהווה רמי מעין אב רוחני עבור אשר, ומערכת היחסים הנרקמת בין השניים מעיבה על מערכת היחסים בין אשר לאביו הביולוגי, הדורש ממנו לעזוב את ספרי הלימוד ולהקדיש את חייו לעבודה בבניין.
מתוך הסרט
אשר, מילו ורמי הם כולם "שקופים", בלתי–נראים כמעט בעיני הסביבה. בסרט זה אין רשעים ואין מעשי עוולה שיגרמו לצופים להתקומם. לכאורה, עומד לפנינו "סרט קטן", בלא מזימות בינלאומיות ואף לא דילמות לאומיות הרות גורל. הסרט מתרחש ברובו בבית ספר "רגיל" ובעיר "רגילה". גם באשר למערכת החינוך, לא עוסק הבמאי מתן יאיר בשאלות "גדולות" הנקשרות לבתי ספר תיכונים (גיוס לצבא, הדתה וכן הלאה). ובאשר להיבטים הקולנועיים, אין בסרט צילומי טבע מרהיבים וגם לא תלבושות חריגות. יתר על כן, מרבית השחקנים בסרט אינם שחקנים מקצועיים אלא "נון–אקטורס" (non-actors).
כך נימק יאיר בחירה אמנותית זו בדבריו שהתפרסמו באתר קרן הקולנוע הישראלי: "הכוונה שלי הייתה לשמור על אותנטיות בסרט באמצעות הדיאלוגים, האנרגיה והתנועה. כיוונתי לכוראוגרפיה שיהיה בה את הקצב הנכון, ולכן בחרתי לעבוד עם 'נון–אקטורס'. אני סבור כי הדרך שבה הם מחזיקים את גופם, מדברים ומגיבים תקרב אותי לתחושת הריאליזם שאני מכוון אליה ולחזון הקולנועי של הסרט".
בפני הצופים נגלה סיפור המבוסס על חוויות אישיות. בכישרון רב מקנה יאיר לחוויה אוניברסליות; כל אחד מהצופים יוכל להזדהות עמה. בין המורה לבין תלמידו נרקמת מערכת יחסים עדינה ומיוחדת. הם רואים האחד את השני במקום שהמערכת אינה רואה את שניהם. הסרט ירגש כל מי שהיה אי–פעם תלמיד, ולבטח כל שהיה אי פעם מורה; כל מי שהוא הורה וכל מי שהיה ילד. כלומר, את כולנו.
מתן יאיר הוא במאי, תסריטאי, סופר ומורה לספרות ולהיסטוריה בבית ספר התיכון "היובל", בו מצולם הסרט, מזה תשע שנים. את התסריט לסרט "פיגומים" כתב בהשראת חוויות מהעבודה עם תלמידים. אשר לקס, המגלם את עצמו בתפקיד הגיבור, היה תלמיד של הבמאי בכיתת "אתגר" לבני נוער המתקשים בלימודיהם. כמה מחבריו ומתלמידיו של יאיר – בעבר ובהווה – משחקים בתפקידי החברים לספסל הלימודים.
מערכת החינוך אינה מוצגת כמרושעת, אלא כזו שאין ביכולתה לספק תשובות לשאלות האמתיות שמעסיקות את בני הנוער. למשל, סצנת המפגש בין היועצת החינוכית והמנהלת לבין התלמידים מעוררת רחמים. אין לה, ליועצת, אפילו תשובה אחת לשאלותיהם של התלמידים. מערכת החינוך פועלת בסרט כמכלול של פונקציות ביורוקרטיות בלבד: תפקידה להמשיך לפעול, לדאוג לכך שבצלצול ייכנסו מורים ותלמידים לכיתות וכי הבחינות תערכנה במועד.
גם אביו של אשר איננו אב אלים, מרושע או מתעלל. להיפך, בדרכו שלו הוא אב אוהב ודואג. אך הוא רוצה שבנו יהיה כמוהו, ישתלב בעסק הפיגומים המשפחתי. הוא אינו מסוגל לראות עתיד שונה לבנו. כמו כן, בולטת בהיעדרה דמות אם בסרט. אמו של אשר נטשה אותו כשהיה תינוק. הוא מקיים עמה קשר טלפוני ותו לא. אשתו של המורה אינה אם ושום דמות נשית בסרט אינה ממלאה תפקיד אימהי. בהיסוס רב מנסה אשר ליצור קשר עם נערה בת שכבתו, על רקע ניסיונותיו להבין את המטאפורה שמצמיד לו המורה שטען כי הוא מתנהג כאילו הוא "על קוצים".
חומרי הלימוד בספרות משמשים את הבמאי להעניק מעמד אותנטי ליצירה, שכן הם לקוחים מתכנית הלימוד העכשווית בבתי הספר התיכוניים, ואף להוסיף לה משמעויות נלוות. שתי יצירות מוזכרות בסרט: המחזה "אנטיגונה" של סופוקלס, המשמש מעין רמז מטרים לעתיד לבוא, והסיפור "יגון" של צ'כוב. סיפורו של צ'כוב, הזכור אולי לכל בוגר תיכון בישראל, מדגים את המצוקה הלא–מילולית שחווה אשר וגם את הנלעגות והקיבעון של המערכת. מקצוע הספרות הוא מהנלעגים ומהמושמצים במערכת החינוך כולה. אך רמי, בן דמותו של הבמאי מתן יאיר, מעורר בתלמידיו שאלות נוקבות על אודות המציאות החברתית והעולם. לפיגומים בסרט קיים אפוא ממד סמלי. כשמו כן הוא: הסרט לא מבקש לספק תשובות לשאלות, אלא מותיר אותן מרחפות באוויר.
ובנימה אישית, כמו מתן יאיר והמורה רמי שמעוצב בדמותו, עבדתי שנים רבות כמורה לספרות בבית הספר "היובל" בהרצליה. ההצצה שמספק הסרט לשגרת החיים של המורה חיזקה את החלטתי להמליץ על צפייה בסרט זה.
דבורה ברק
"פיגומים", בימוי ותסריט: מתן יאיר; שחקנים: אשר לקס, עמי סמולארצ'יק, יעקב כהן, קרן ברגר; צילום: ברטוש ביאניק; עריכה: דב שטויר. ישראל, 2017, 94 דקות.
