ספרו של מיכה גודמן נקרא 'מלכוד 67'. היינו מתעלמים מהספר אילולא אהוד ברק, שבניסיונו לחזור לפוליטיקה כ'מר בטחון' כתב עליו ביקורת ארוכה ב"הארץ ספרים" והקנה לו חשיבות שאין לו.

ה'מלכוד', לכאורה, שממציא גודמן הוא הטענה שגם נימוקי ה'שמאל' לצאת מהשטחים (הבעיה הדמוגרפית) וגם נימוקי ה'ימין' נגד יציאה מהשטחים (בעיית הביטחון) צודקים. גודמן יוצר סימטריה מלאכותית בין טענות שני הצדדים ובכך יוצר, באופן סופיסטי, מלכוד. פלח האוכלוסייה בישראל שסבור, מחוסר בקיאות או מסיבות אחרות, שכל הנימוקים של השמאל והימין נכונים באותה מידה נמצא ב׳מרכז–ימין'. זה קהל היעד אליו מכוון הספר ואשר את בלבולו הוא מחזק.

מהו עיקר הבעיה שמציג הספר? כדברי גודמן: "המטרה המרכזית שלי בכתיבת הספר הזה היא לנסות ולסייע להבראת השיח הפוליטי הישראלי ולא להציע פתרון לבעיה הפוליטית הישראלית" (ע׳ 133). לדעת גודמן השיח בין השמאל והימין הוא 'פצוע': "לא רק הסכסוך הישראלי ערבי פוצע אותנו, גם השיחה שלנו על הסכסוך פוצעת אותנו. הסכסוך מייצר אמנם קרע בינינו לבין השכנים שלנו, אבל האופן שבו אנחנו מדברים עליו מייצר קרע בינינו לבין עצמנו" (ע' 123).

הספר אינו על הסכסוך הפלסטיני–ישראלי. מה שמטריד את גודמן אינם הפלסטינים, מה הם אומרים ומה הכיבוש עושה להם, אלא העדר הסולידריות בין היהודים כתוצאה מהכיבוש – מה שהפילוג בינינו עושה 'לנו' (היהודים)! זה מזכיר את האמרה המיוחסת לגולדה שלא תסלח לפלסטינים שהפכו את בנינו להורגים. ספר זה הוא המשך מאוחר של מבצע "צו פיוס" (1996) לשיקום מעמד הימין המתנחלי (שמקרבו יצא רוצח רבין) לאחר הזעזוע שחולל הרצח בחברה הישראלית.

לדעת גודמן, דווקא צמצום המרחק בין השמאל והימין יוצר את פוליטיקת הזהויות ולכן הוא מציע להפריד בין פוליטיקה לזהות – הצעה לא כנה ומסרסת. לדעתי אין, ולא תתכן, פוליטיקה המנותקת מזהות. אדם מגדיר את עצמו על פי ״עם מי ונגד מי (ונגד מה) הוא נאבק״. השאלה היא, באיזו מזהויותיו. לכל אחת מאיתנו יש זהויות רבות מהן הוא בוחר במרכזיות לפעולתו כאדם פוליטי: הדתית, הלאומית, הגזעית, העדתית, המגדרית, הדורית, האזורית, השבטית או המעמדית האוניברסלית.

מי הוא גודמן ומה בדיוק כישוריו כמרפא 'שיחים פצועים'? מיכה גודמן לא הולם בדיוק פרופיל של איש שמאל או מרכז: מתגורר בכפר אדומים; ראש מדרשת עין–פרת באלון (בשטחים); לימד בעיקר במרכז למורשת בגין. ספריו הקודמים עסקו ברמב"ם, ביהודה הלוי ובמשה, ואת מאמריו תוכלו למצוא באתר 'נאמני תורה ועבודה'. גודמן מציג את עצמו כאיש המלמד יהדות עם סובלנות, המחבר בין חילוניים לדתיים כדי ליצור בישראל 'מיינסטרים חדש' (מה זה?). במילים פחות מתוקות: גודמן הוא דרשן ומטיף מהזרם האורתודוקסי המודרני.

ומהי החכמה הנעלה שמביא לנו גודמן לשם 'ריפוי השיח היהודי–יהודי'? "שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ע׳ 63). על שיקום ההקשבה בין יהודים וערבים גודמן מוותר, אך "את השיחה בין יהודים ליהודים ניתן לרפא בהשראת התרבות המשותפת שלהם, ובראש ובראשונה התלמוד" (ע׳ 121): "השיח התלמודי מאתגר את השיח הפוליטי המערבי ומציב לו חלופה תרבותית עמוקה" (ע' 122). מהי תרבות המחלוקת התלמודית 'העמוקה' כל כך לדעת גודמן? "שעל האדם לפתח יכולת הקשבה מיוחדת. ׳לב מבין׳ שיאפשר לו להקשיב באמפתיה לעמדה והיפוכה…" (ע' 123) נו באמת! ולמה צריכה להיות לאדם אמפתיה לדעות סמוטריץ, למשל? כי גם הוא יהודי? 'ההומניזם' וה'סובלנות' כביכול של גודמן בנויים על זהות דתית–לאומית יהודית שאינה רוצה שסעים בתוכה.

למרות הסימטריה כביכול שהוא יוצר בין צדקת טענות הימין והשמאל, דעותיו הימניות של גודמן צצות שוב ושוב גם לאורך טיעונים אחרים. כך, למשל, הוא משחיל הסברים ארכניים למה קיימים פחות פלסטינים ממה שטוען ה'שמאל' ואולי אין באמת בעיה דמוגרפית. כך הוא גם מתפלסף על כיבוש השטחים. אלה, לדעתו, לא היו מעולם של הפלסטינים. הוא סובר כי האנשים הם תחת כיבוש אבל לא האדמות. ואז מגיע גודמן ל"תכניתו": קודם כל לא ננסה להכריע בין ימין ושמאל – זה יקרע אותנו ("זו בעיה קטלנית"). עלינו לוותר על פתרון הסכסוך. נשאף רק ל׳הסדר חלקי׳, ננמיך ציפיות, נהיה פרגמטיסטים לא אידיאולוגיים.

ההסדרים שהוא מציע הם: שישראל תשמור על שליטה בבקעת הירדן וששטחי הרשות הפלסטינית יהיו מוקפים בישראל (עזתיזציה); שגושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל; שלא יפונו גם מאחזים והתנחלויות מחוץ לגושים (ע' 217). לחישובי, הוא מדבר על סיפוח כשליש משטחי הגדה. לרשות הפלסטינית יינתן סטטוס סמלי של 'כמעט מדינה' ולתושבים הפלסטינים בשטחC שיהיו תחת ריבונות ישראל יינתנו ביטוח לאומי ודמי אבטלה, זכויות של 'כמעט אזרחים' (ע' 152).

ספרו של גודמן הוא עוד ספר של ישראלים המדברים רק עם עצמם על מה שהם מוכנים או לא מוכנים לתת לפלסטינים. כך לא יהיו לא הסדר חלקי ולא שלום. גודמן גם לא מדבר עם הישראלים ה'אידיאולוגיים'; הוא מדבר רק אל הימין והמרכז–ימין. יש לקוות שהשמאל הציוני החילוני יחוש ברובו שאט נפש לחלקת לשונו ולמלכודת הדבש של גודמן. על יומרתו הכוזבת להיות 'לא ימין ולא שמאל' אפשר לצטט מהתלמוד את צוואת אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי, סוטה, כ"ב).

אבישי ארליך

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב