תוצאות הבחירות לפרלמנט הגרמני השנה גרמו זעזוע ניכר. על מה הזעזוע? על כך שהתממש מה שידעו שעומד להתממש כבר חודשים ארוכים. למעשה, לא צריכים היו להזדעזע כאשר התממש מה שהיה צפוי. אנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הדמוקרטית-הנוצרית (CDU) ומפלגת-הבת הבווארית שלה (CSU), תרכיב את הממשלה הבאה. מפלגתה איבדה אמנם קולות רבים במערכת בחירות זו (זכתה ב-246 מושבים בפרלמנט, בהשוואה ל-311 בבחירות הקודמות), אך לא היה בכך כדי לערער את מעמדה של הקנצלרית הוותיקה כמועמדת הבלעדית למשרת ראש הממשלה של גרמניה. גם שותפתה לקואליציה בקדנציה האחרונה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), איבדה קולות רבים (153 מושבים כעת; 193 ב-2013). מועמדהּ למשרת הקנצלר, מרטין שולץ, אכן התחרה במרקל, אך מזה חודשים היה ברור שאין לו כל סיכוי להדיח את הקנצלרית האהודה.

עד כדי כך הצטייר מעמדה של מרקל כרם ומוצק, שלפני כמה חודשים הציע אחד מחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לוותר על הצבת מועמד מטעם המפלגה בבחירות. השאלה היחידה שעלתה בעקבות התבוסה המוחצת של שתי מפלגות השלטון הייתה, מה על SPD, שהידרדרה ממילא לכדי ספח של המפלגה השלטת, לעשות עתה. מרטין שולץ הסיק את המסקנה הנכונה והכריז על הליכתה של SPD לאופוזיציה, שכן האלטרנטיבה הייתה להתנוון סופית במסגרת קואליציה גדולה נוספת. כבר לפני שנים התברר כי CDU אימצה במהלך השנים ערכים ויעדים של SPD ושל הירוקים והחלה ליישם אותם במעמדה כמפלגת שלטון.

הזעזוע העיקרי, לכאורה סנסציוני יותר, נבע מההישג של מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). הישג זה הציב אותה כמפלגה השלישית בגודלה (94 מושבים בפרלמנט), לפני המפלגה הליברלית (FDP) (80), שחזרה לפרלמנט לאחר היעדרות של קדנציה אחת, לפני "הירוקים" (67), ולפני מפלגת השמאל (Die Linke) (69). היו בתקשורת הגרמנית מי שביקשו "להרגיע" את הציבור, כי מדובר בהצבעת מחאה ואין להסיק מכך שכוחם הממשי של הניאו-נאצים בגרמניה עלה באורח כה בוטה. זה נכון מן הסתם, ובכל זאת ראוי להבין משהו בסיסי בנוף הפוליטי הגרמני בעשורים האחרונים: קולות והתארגנויות פאשיסטיים וניאו-נאציים  היו  קיימים ברפובליקה הפדרלית כל העת, מאז 1945.

מדובר היה תמיד בקבוצות קטנות ושוליות שהממסד והספֶרָה הציבורית הקפידו להטיל עליהן חרמות וטבואים. על כל הפגנה (מותרת) של כמה מאות ניאו-נאצים תמיד נמצאו כמה אלפי אזרחים גרמנים שהפגינו נגדם. אך אין להתכחש לכך ש"זרועו המוארכת של היטלר" הייתה קיימת וקיננה "מתחת לפני השטח" במשך שנים ארוכות, במעמדם של שרידי מאוויים שלא חדלו לבעבע גם לאחר ריסוק המשטר הנאצי. ואולם, כדי שהמחאה נגד המשטר הקיים תעלה מעל פני השטח ותזכה לכאורה בסוג של לגיטימציה היה צורך שאזרחים גרמנים נוספים, שאינם בעלי השקפות ניאו-נאציות, יזדהו עמה בקונצנזוס רחב יותר.

"המשהו" הזה הזדמן לימין הקיצוני בצורה ובהיקף של מדיניות קליטת הפליטים של אנגלה מרקל. אפשר לראות גם במדיניות זו של פתיחת שערי גרמניה לקליטה מסיבית של פליטים ונרדפים מאזורי אסון ומצוקה בעולם ביטוי דיאלקטי ל"זרועו המוארכת של היטלר", כעין נגזרת של כפרת גרמניה על עברה ההיסטורי הנפשע. לכן תגובתם הראשונית של אזרחים גרמנים רבים לבואם של הנתונים במצוקה והנמלטים מארצותיהם הייתה מלאת חמלה ואהדה. אך עם חלוף הפאתוס הראשוני של חוויית המעשים הטובים (ואכן היו לא מעט גילויי התגייסות אזרחית לעזרה ולסיוע) והשיבה אל השגרה, ועם החשיפה של שינויים ניכרים במראה הרחוב הגרמני בערים ובעיירות הגדולות, התחזקו הקולות שהתנגדו מלכתחילה (ובדיעבד) למעשה הפוליטי-הומניטרי של אנגלה מרקל. קולות אלה החלו להישמע בשיח הציבורי הפולמוסי הגובר והגועש. במסגרת השיח הזה באו לידי ביטוי גם מי שאחזו לפני כן בעמדות גזעניות וקסנופוביות, אך זכו עתה בסיוע ובלגיטימציה מהמכונים בגרמניה "אזרחים זועמים" (Wutbürger). אזרחים אלה אינם ניאו-נאצים מוצהרים, אך הם מצאו במנגנון התעמולה של הימין הקיצוני פורקן ל"זעמם" – ולמעשה ליסודות הגזענות ושנאת הזרים החבויים בהשקפת עולמם המהוגנת לכאורה.

יש להבין: כניסת AfD לבונדסטאג אינה מסמנת תפנית מהותית בתפישתה העצמית של גרמניה כחברה אזרחית בעלת התכוונות דמוקרטית-ליברלית מובהקת. לא מוגזם לראות דווקא בגרמניה, שעברה הנאצי רודף אותה במידה ידועה, את הרפובליקה המתפקדת-למופת בעולם המערבי. יש ביכולתה להכיל את AfD, מה גם שאין באמתחתה של מפלגה מסוכסכת זו מצע פוליטי בר מימוש לאורך זמן. לעת עתה היא ניזונה בעיקר מסיסמאות פופוליסטיות מניפולטיביות ומהלוך הרוח של ההמון.

ובכל זאת, יש גורם נוסף שאין להתעלם ממנו, גורם שיש בו כדי להבהיר ממד משמעותי אחר בתוצאות הבחירות בגרמניה. איחוד גרמניה, אף שהיה "כורח היסטורי" ברגע שהתחולל, נוכח קריסת הקומוניזם הסובייטי, נפילת החומה והתמוטטותו של המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית (DDR), לא הניב את התוצאות המקוות של מיזוג שתי המדינות במלואן. מה שאמור היה להוביל לחיזוקה של מזרח גרמניה באמצעות עושרו של המערב, לא התממש באורח מלא ואף לא במידה המצופה: המזרח מפגר עד היום אחרי המערב באמות-מידה של כלכלה קפיטליסטית. רמת החיים של האזרחים במזרח עלתה במונחים של משק צרכני, אך אין בכך כדי להעלים את הפער שעדיין קיים, פער שהוא אמת-המידה להשוואה עבור אוכלוסיית המזרח. נקודת ההתייחסות היא הפיגור הקיים ביחס לרמת חייה של האוכלוסייה במערב גרמניה, ולא השיפור ברמת החיים בהשוואה לזו של תקופת DDR. ואם עוד ניתן, לכאורה, לקבל את הבדלי השכר הקיימים, הרי שכיסי האבטלה הנחשפים ככל שנודדים לעבר מזרחה של המדינה הם עדות מוחשית לכר הפורה להתפשטותם של מרירות וזעם חברתיים. אלה כבר אינם מוצאים את פורקנם בהתארגנויות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, אלא בתנועות, קטנות ככל שיהיו, בעלות התכוונות פאשיסטית וניאו-נאצית.

ה"אוסטַלְגִיָה", אותה נוסטלגיה מתמיהה-כביכול לעולמות החיים ב-DDR, שעברו מן העולם לבלי שוב, היא מנת חלקם של רבים מדור הגמלאים במזרח. תוצאות הניאו-ליברליזם בהנהגתה של מרקל וכלכלת השוק הגרמנית מזינות ומפרנסות את   המגמות   הפשיסטיות בקרב חלקים מדור הצעירים המנוכרים במזרח. הזעם הזה מתכתב היטב עם הזעם על מדיניות הפליטים של מרקל בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה הגרמנית. בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת טבע הפילוסוף מקס הורקהיימר את המשפט: "מי שאינו רוצה לדבר על הקפיטליזם, שישתוק גם ביחס לפשיזם". דומה שעדיין לא נס ליחה של אמירה זו.

פרופ' משה צוקרמן