תוצאות הבחירות ביוון בישרו בשבוע שעבר על הניצחון של מפלגת הדמוקרטיה החדשה המרכז–ימנית. 40% מהקולות הבטיחו לה רוב מוחלט בפרלמנט. סיריזה, מפלגת השלטון היוצאת, השיגה 32% בלבד. ניצחונו הלא–מפתיע של הימין נובע בעיקר מארבע שנות מדיניות הצנע של סיריזה, שפגעו באוכלוסיית העובדים (ובעיקר באלה בעלי ההכנסה הנמוכה והבינונית), בניגוד חריף להבטחותיה טרם היבחרה.
פעילים קומוניסטים באיגודים המקצועיים מפגינים באתונה נגד המדיניות הניאו–ליברלית של ממשלת סיריזה (צילום: מורנינג סטאר)
סיריזה צמחה משולי הפוליטיקה היוונית ב-2012, והבטיחה לאתגר באופן רדיקלי את הסטטוס קוו היווני והאירופי. תוך ניצול גל הזעם העצום על מדיניות החילוץ המשפילה, היא השיגה 2.25 מיליון קולות והקימה את ממשלתה הראשונה בינואר 2015. סיריזה נישאה על גל אדיר של תקווה עממית ומעורבות גוברת בפוליטיקה גם לאחר כניעתה בקיץ 2015; וכראייה היא הצליחה לזכות בבחירות החוזרות בספטמבר אותה שנה בהשיגה 1.93 מיליון קולות.
זרעי הניצחון של מפלגת הדמוקרטיה החדשה נזרעו בהמשך קיץ 2015, כאשר סיריזה נכנעה לנושים והפכה מפלגה ממסדית. ראש הממשלה היוצא אלכסיס ציפראס חתם על חבילת חילוץ שלישית ויישם בעקביות מדיניות כלכלית שהכתיבו האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית.
סיריזה קיבלה את תנאי החילוץ שכללו הטלת מסים כבדים על מעמד העובדים. המע"מ עלה לשיעור של 24%. המסים על עסקים קטנים ובינוניים עלו לשיעור של 29%, ולעתים נדרשו לשלם מס לשנה מראש. כמו כן, הועלו תעריפי הביטוח הלאומי והונהגו בצורה בלתי–שוויונית בין עשירים לעניים.
כדי להשיג את יעדי העודף שנקבעו, צמצמה סיריזה בשיטתיות את ההשקעה הציבורית. כך ערערה את התשתית היוונית ואת הפוטנציאל היצרני שלה. וגרוע מכך, בלחץ הנושים טענה סיריזה כי מטרתה העיקרית – "להחזיר את יוון לשווקים". לשם כך התחייבה לבנות רשת הגנה של כ-40 מיליארד יורו כערובה לפעילות חברות גלובליות ביוון.
יצוין גם, כי בתגובה למשבר הכלכלי שריסק את הבנקים היווניים, החמיר ציפראס את המצב כאשר מכר אותם לקרנות השקעה ספקולטיביות זרות כחלק מתכתיבי הנושים.
הגזירות הכלכליות שהטילו המלווים וקיבלה בהכנעה סיריזה – "ייצבו" את המשק היווני באמצעו דילדולו וחניקתו. הכלכלה היוונית תחת סיריזה לא עברה שינוי מבני. התוצאה הבלתי–נמנעת הייתה עוני מתמשך ומושרש. האבטלה אמנם ירדה מ -27% ב-2013 ל-18% ב -2019, אך העבודות החדשות היו באיכות ירודה, מסוכנות ולא מכניסות. ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מצא כי השכר הריאלי ביוון ירד משמעותית בשנתיים האחרונות, וב-2018 השתכר כשליש מהעובדים פחות מ-400 יורו בחודש (לפני מס). במהלך שנות שלטון סיריזה, למרות סיסמת הבחירות שלה לגבי "עמידה זקופה", הניצול במגזר הפרטי חצה כל גבול.
את העוני החריפה גם מדיניות הצנע וההפרטה בתחומי הרווחה, הבריאות, החינוך והדיור שאימצה סיריזה במסגרת חבילות החילוץ. כ-400 אלף איש היגרו מיוון בעשור האחרון – רבים מהם רופאים, מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים. יוון מאבדת את האוכלוסייה הצעירה והמיומנת שלה, בעוד ששיעור הילודה יורד ואוכלוסייתה מזדקנת במהירות.
בהבינה את ההשלכות החברתיות החמורות של מדיניות החילוץ, הכריזה סיריזה לקראת סוף הקדנציה שלה על מדיניות "חלוקה מחדש". עודפים מסוימים בקופת המדינה הופנו לגמלאים ולמשפחות בעלות הכנסה נמוכה. אך למדיניות זו אין דבר או חצי דבר עם מדיניות סוציאליסטית, שתכליתה לאזן את ההכנסה הלאומית לטובת העובדים ועל חשבון בעלי ההון. סיריזה לא עשתה זאת, אלא ביצעה צעדים מינוריים בשנת הבחירות בתקווה לשמור על השפעתה האלקטורלית.
בדומה לכך, בפברואר 2019 "הועלה" שכר המינימום ל-650 יורו בחודש (להזכיר כי ב-2012 הוא עמד על 751 יורו בחודש!). ממשלת סיריזה פעלה גם לחתימת הסכמים קיבוציים בענפי הבנקאות, התיירות והכרייה. צעדים מאוחרים אלה היו חשובים מפני שאפשרו לסיריזה להימנע מירידה חדה עוד יותר בבחירות (ואכן, היא זכתה ב-32% לעומת 35% בבחירות הקודמות).
ציפראס, מצדו, מתכוון לבנות את סיריזה מחדש כמפלגת מרכז–שמאל ממסדית. אך המשך הדרך עבור השמאל הרדיקלי של יוון יהא מאתגר וידרוש מאבק ארוך וסבלני של החזרת השמאל כנוכחות בת–קיימא ואמינה בפוליטיקה.
המשימה הראשונה היא ניסוח תכנית כלכלית לטובת העובדים והעניים. הצעות השמאל צריכות להתמודד עם הבעיות הקשות של החברה היוונית, תוך כדי תנועה לכיוון הסוציאליזם והתמודדות עם הפרת ההבטחות של סיריזה. בצד הצעדים הללו, על השמאל הרדיקלי לנסח מחדש את הדרישה לדמוקרטיה, לריבונות עממית ולזקיפות קומה לאומית – שכשלה סיריזה למלא.
כל תכנית סוציאליסטית ביוון תהא כרוכה בהתנגשות חזיתית עם הנושים של יוון, עד כדי קרע עם האיחוד האירופי. לכן חיוני להתמודד עם החששות של האנשים לגבי עזיבת האיחוד. זה היה אחד הנושאים הקשים ביותר עבור השמאל במהלך המשבר, ולא רק ביוון. על השמאל באירופה כולה לספק תשובה אידיאולוגית משכנעת ל"אירופיזם" הרווח – משימה שהוא אינו מצליח למלא בהצלחה.
נוסף לכך, על השמאל ביוון להתחבר מחדש עם מאבקי העובדים והתנועות החברתיות. אמון זה ייבנה מחדש בהדרגה. הוא חייב להתבסס על צורות חדשות של ארגון, המאפשרות דמוקרטיה פנימית והפונות לצעירים. הדרכים הישנות, כך נראה, כבר אינן משכנעות דיין את הציבור היווני.
קוסטאס לפאביצאס, אתונה
המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב – פורסם במקור באתר ג'קובין
