אין זו משימה פשוטה לתהות על קנקנו של הסופר הממולח אלי עמיר. מדובר באתגר של ממש. ספרו האחרון, "נער האופניים" (שראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד), הוא רומן היסטוריוגרפי מצוין, שמתחיל במסופוטמיה (ארם נהריים, אם תרצו) ומסתיים בארץ המובטחת. הוא מתאר מסע אלונקות מפרך מבגדד למעברה בואך כפר אוריאל ("כפר העיוורים" בלשונו של עמיר).
אלי עמיר, זכה בפרס ברנר השנה (צילום: ויקימדיה)
עמיר מתעמת עם הממסד הישראלי בראשית דרכה של המדינה. הוא מבקר את בן גוריון (אותו הוא מכנה גם "מלך היהודים") ואת "נערי החצר" של השליט הכל–יכול: שמעון פרס, יצחק נבון, טדי קולק ועוד.
הספר מיטיב לתאר פגישות רומנטיות, סטוצים ו"משחקי מחבואים" של שני גיבורי הספר המרכזיים, נורי ומיכל. לשם נורי בערבית משמעויות קוטביות: מחד גיסא, נוּר בערבית משמעו אור; ומאידך גיסא משמעות המילה היא גם צועני, נווד, חסר כל אחיזה במציאות.
הבחירה בשמו של נורי איננה מקרית, והיא מנסה לרמוז לקיומם של דבר והיפוכו. גם אהובתו, מיכל, מתוארת באופן דומה. היא מתוקה אך גם חמצמצה. מיכל מדומה למיכל מים אך גם לחבית שמן. חייהם יחד הם ניסיון להיטמע וליצור יחד צימוד מושלם, אך הם גם טומנים בחובם הסתרה, הסוואה, מחיקה, עמימות והתחסדות.
אחד מעמודי התווך בספר הוא סיפור המחיקה התרבותית של היהודים יוצאי הארצות הערביות. עמיר, הסופר, מספר למעשה את סיפור חייו שלו דרך הגיבור נורי. הוא מדגיש את שמו העיראקי המקורי, לפני שעוברת – פואד אליאס נאסח בן סלים, זכר למסורת הצורפות הוותיקה של משפחתו. שמות אחיו ואחיותיו עוברתו כצו השעה דאז: נאזם (על שם זמר עיראקי מפורסם שנשא זמרת עיראקית יהודית בשם סלימה מוראד) עוברת למשה; סבאח נעשה יצחק; והאחיות פוזייה, קלאריס ואקבאל הפכו עם ההגעה לישראל שושנה, אריאלה ורותי.
אחיו, בן הזקונים של הוריו, נולד כבר במעברה. הוא נקרא הרסל (בלשון הוריו), כיוון שהם לא הצליחו לבטא את שמו "הרצל". אך מדוע בכלל נקרא כך? בתקוות שווא, שמא שם זה יעזור להם להתאקלם ולזכות בשוויון הזדמנויות.
נורי, נער האופניים, עובד כשליח מהיר במשרד ראש הממשלה. זאת, לאחר שאילצוהו הוריו לנטוש את מחנה הנוער בקיבוץ משמר העמק, ליד הכפר הערבי הנטוש אבו שושה.
דרכה של המשפחה היא דרך הייסורים, אם תרצו הוויה–דולורוזה שבה צעד ישו שהתעקש לומר: "מי שינשקני הוא אשר ימסרני" (כוונתו הייתה כמובן ליהודה איש קריות). דרכה של המשפחה העיראקית היא דרך חתחתים, תלאות, מחסומים, תירוצים, דחיות, אפליה ואי–שוויון.
המבטא העיראקי ומבע הפנים "מסגירים" אותם פעם אחר פעם, ובמובן מסוים מעמידים אותם למשפט שדה שגזר דינו ידוע מראש. בית הספר המקצועי חינך את אנשי המעברה להיות נפחים, מסגרים, רתכים, טייחים, סבלים וכיוצא באלה. האב המתוסכל והמאוכזב מסיר מעליו את עול הפרנסה ומטילו על בנו בכורו נורי. אלא שהאחרון אינו עומד בציפיות, ומעלה חרס בידיו.
אין ביכולתו של נורי לנצח במאבק נגד הממסד המפאי"ניקי הפרוטקציוניסטי בראשית דרכה של המדינה. אמו, יוצאת חלציה של משפחה עיראקית אצילה, לוקה בהלם, מאבדת צלם אנוש, ואינה מצליחה ללכת בתלם. גודל אכזבת המשפחה מ"הארץ המובטחת" הופך את החוויה מגן עדן עלי אדמות (כפי שציפתה) לגיהינום של ממש.
עונות הקציר, הבציר, האסיף, הקטיף, הארית, הגדיד, המסיק, הדיש, הזריעה והנטיעה העלו אך ורק פרות דקות ורעבות. הוא מתאר שבע שנות בצורת שחונות, וזאת לאחר שנות שובע ושפע בבגדד.
מפח הנפש הגדול של אלי/נורי ושל משפחתו שזור באינספור ציטוטים במהלך הספר, בייחוד של ההורים למודי האכזבות (למשל: "יהודי עיראקי אומר כאן: כוס אמא של אמא שלכם ומדינתכם", "אנו חללי מהפכת הציונות", "השיכון מזכיר לי מגורי עניים בבית הקברות בבגדד", "עתה אנו בגיהינום ולא בארץ זבת חלב ודבש").
עמיר, בספרו המומלץ, אף מבקש להתמודד עם הסטריאוטיפים שעיצבו במידה רבה את חייו ושל בני גילו ("כורדי ראש אבן", "עיראקי פיג'מה", "רומני גנב", "מרוקאי סכין", "פרסי קמצן" וכן הלאה). הוא גם מבקש ומנסה להתמודד באומץ עם סוגיות חברתיות ופוליטיות נוספות, דוגמת המחיקה התרבותית של השפה הערבית בישראל בכלל ופרעות הפרהוד ביהודי עיראק.
נימר נימר
