מאמר זה מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" בעקבות המפגש השני של הסדרה הרעיונית "מרקסיזם במאה ה-21", הנערכת בשבועות האחרונים במועדון הגדה השמאלית ביוזמת סניף תל-אביב של מק"י. בגיליון "זו הדרך" הקודם ראה אור המניפסט האקו-סוציאליסטי שכתבו ג'ואל קובל ומיכאל לוי בסדנת מחקר שנערכה בספטמבר 2001 בצרפת, שאף הוא ישמש חומר קריאה במסגרת אחד ממפגשי הסדרה בהנחיית ד"ר אפרים דוידי, ועסק במשבר הסביבתי ובמשבר הגלובליזציה הקפיטליסטית.
נשים, בישראל כמו בשאר העולם, הן הרוב בקרב העובדים העניים. צבירת ההון הושגה כבר מימי ראשית הקפיטליזם על הגב של נשים וילדים במפעלי היזע הראשונים ונמשכת עד ימינו. לפי גישה המכונה הגישה האקונומיסטית, המאבק הפמיניסטי לשחרור נשים הוא בהכרח חלק מהמאבק הסוציאליסטי לשחרור העובדים משלטון ההון. על מנת שהמאבק המעמדי יצליח, עליו לאחד את העובדים והעובדות ולחתור לשוויון מגדרי. זאת כדי לא ליפול בפח ההפרד ומשול שטמנה הבורגנות.
גישה אחרת מכונה תיאורית השיטה הכפולה. לפי גישה זו קיימות שתי מערכות חברתיות מקבילות הנשענות על שני סוגי דיכוי נפרדים: מצד אחד הפטריארכיה והדיכוי המגדרי של נשים, ומצד שני הקפיטליזם והניצול המעמדי של כלל העובדים.
גם הפטריארכיה היא בייסודה מבנה מטריאליסטי, אך היא מתקיימת באופן עצמאי מהמבנה המעמדי. כמובן שישנן הצטלבויות ובפועל שתי המערכות מחזקות זו את זו, אבל בייסודן הן נבדלות. לכן, לפי גישה זו, המאבק הסוציאליסטי והמאבק הפמיניסטי מצריכים אסטרטגיה של יצירת ברית בין מאבקים נבדלים. וזאת, בלי להכפיף סוג אחד של דיכוי או מאבק לזולתו.
בעוד שגישת השיטה הכפולה תרמה להבנה הייחודית של דיכוי נשים מזווית מטריאליסטית, תרמה הגישה האקונומיסטית להמשך הלימוד והמחקר בתחום ניצול הנשים בעבודה ולביסוס הקשר בין אפליה מגדרית לבין סוגיות חברתיות רחבות יותר. שתי הגישות מייחסות חשיבות לברית בין מאבקי עובדים למאבקי נשים, אבל מנימוקים שונים.
במקביל לשתי גישות אלה, התפתח נוסף, הנקרא גישת השעתוק החברתי. לפי ניתוח זה, הדיכוי המגדרי והדיכוי המעמדי הם צדדים שונים ומובחנים של אותה שיטה ניצול הפועלים במקביל. הניצול המעמדי נובע מתהליך הייצור והדיכוי המגדרי – מתהליך השעתוק החברתי.
לפי גישת השעתוק החברתי, שתי צורות ניצול אלה קשורות באופן יסודי ומבני, אבל אף לא אחת מהן איננה נגזרת של השנייה.
שני הדיכויים הללו הם תהליכים יסודיים המאפיינים חברה קפיטליסטית ופטריארכלית.
שעתוק חברתי הוא התהליך שבמסגרתו מיוצר מחדש כוח העבודה, אבל למעשה כולל את כל המנגנונים והפעולות שבהם אנשים, משפחות וקהילות "משעתקים" או מייצרים את עצמם מחדש – יום אחר יום ודור אחר דור.
תהליך זה כולל גידול ילדים, פעילות פנאי ומנוחה, תחזוקת משק בית, קניות, בישול, ניקיון, חינוך (כולל הכשרה מקצועית והטמעת אידיאולוגיה ומנהגים חברתיים), טיפול רפואי, דאגה לזקנים, וקיום שוטף של עובדים ועובדות ברמה הביולוגית, הרגשית והחברתית, כך שיוכלו להמשיך לעבוד ולהעמיד דור נוסף של עובדים.
גישת השעתוק החברתי גורסת כי הניתוח המרקסיסטי של החברה עוסק בדרך שבה אנשים מייצרים ומשעתקים את חייהם החומריים והחברתיים. משום כך היא חוזרת לבחון את ההנחות של ביקורת הכלכלה המדינית של מרקס, שיצאה נגד הכלכלנים הבורגניים שהתייחסו לשוק במנותק מהחברה.
הקפיטליזם, לפי מרקס, מקיים תהליך ייצור נצלני באמצעות ניכוס כוח העבודה העודף של העובדים, אבל גם קשור בתהליכי החלוקה, הצריכה והשעתוק החברתי.
לכן קושר הניתוח של מארקס בין תהליך הייצור הקפיטליסטי לבין תהליך השעתוק החברתי. ערך כוח העבודה נקבע בהתאם לסך ההוצאות הדרושות לייצורו מחדש (מיום ליום ומדור לדור).
לדוגמא, שכר עבודה בת שמונה שעות צריך להבטיח את הייצור מחדש של כוח עבודה זה לשמונה שעות גם ביום למחרת. כלומר, הקפיטליזם הוא לא רק תהליך של צבירת הון, אלא גם תהליך הייצור מחדש של המעמדות העובדים שהודות לעבודתם קיים הקפיטליזם.
גישת השעתוק החברתי, במובן זה, מאפשרת להרחיב את הניתוחים המשמעותיים שכבר התקיימו לאורך שנים בקרב הוגות פמיניסטיות מרקסיסטיות בנוגע לעבודות הבית, וכן לדון במכלול העבודות המוטלות על נשים במטרה לקיים את תהליך השעתוק החברתי.
מעמד העובדים מספק לקפיטליזם עבודה שכירה וערך עודף בתהליך הייצור תמורת שכר, אולם הקפיטליזם תלוי לא פחות בעבודה הביתית ההכרחית לייצור ולשעתוק כוח העבודה. כשם שיחסי הייצור הקפיטליסטיים מכתיבים את תנאי העבודה השכירה, כך יחסי המגדר הפטריארכליים מכתיבים את תנאי העבודה הביתית הנתפשת כעבודה נשית.
לכן אי אפשר להבין את הקפיטליזם או את הפטריארכיה בלי להבין את העבודה המצופה מנשים – שעתוק חברתי של המעמדות המרכיבים את החברה, מגידול ילדים ועבודות בית ועד תמיכה נפשית.
אבל בעוד שהגישה האקונומיסטית ראתה את העבודה הביתית רק כנגזרת של יחסי הייצור הדרושים לאספקה של עבודה שכירה, ובעוד שגישת השיטה הכפולה בחנה את היחסים החברתיים של העבודה הביתית בנפרד מיחסי הייצור הקפיטליסטיים, ניסתה גישת השעתוק החברתי למצוא מבנה תיאורטי אחד שיכלול את שני סוגי הדיכוי הללו בכפיפה אחת.
דיון זה תרם להרחבת הניתוח המרקסיסטי של הכלכלה אל מעבר לאמצעי הייצור והעבודה השכירה. כך הוא כולל גם את המאבק על השליטה בגוף האנושי ובעבודה היוצרת של נשים מעבר לשוק הפורמאלי: מעבודת בית ועד להריון.
אם כן, גישת השעתוק החברתי דורשת מצד אחד ניתוח מטריאליסטי של הפטריארכיה, אך לא פחות חשוב מכך גם בחינה מחודשת של שאלות הייסוד המרקסיסטיות באמצעות ניתוח הבוחן את הכלכלה לא רק כשוק, אלא כמערך של יחסים חברתיים משתנים המשעתקים את המבנים החברתיים מדור לדור.
היא גם מרחיבה את הביקורת של קרל מרקס עצמו על חקר הכלכלה הפוליטית, באמצעות ניתוחים ומסקנות בתחומים שהוא לא בחן.
ניתוח זה הביא כמה מהחוקרות בגישת השעתוק החברתי לטעון כי הפטריארכיה והקפיטליזם אינם קיימים כיום כמערכות נפרדות אלא כמערכת אחת של קפיטליזם פטריארכלי (או פטריארכיה קפיטליסטית); שמאבקי נשים על השליטה בגופן ובמרחב הקהילתי שלהן יכולים להיות אנטי-קפיטליסטיים לא פחות; וכן שמאבקי עובדים ועובדות על השליטה במקומות העבודה ובמרחב הציבורי יכולים וצריכים להיות פמיניסטיים. הפמיניזם המרקסיסטי מאפשר לנו אפוא לחשוב מחדש על כלל השקפת העולם המרקסיסטית במאה ה-21.
במקום לתעדף הגדרה חברתית אחת על השנייה, או פשוט לצרף מאבק אחד לאחר, עלינו להבין שתפישת הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית עוסקת בכלל הממדים והגוונים בהם מתקיימת החברה שלנו.
גישה זו עולה בקנה אחד עם ההבנה, שהחוויה החומרית של יחסים חברתיים תמיד כוללת מגוון של קטגוריות המתקיימות בו זמנית. "הקונקרטי הוא קונקרטי כיוון שהוא הריכוז של הרבה מאפיינים, לכן אחדותו של המגוון", כפי שכתב מרקס.
התשובה לאתגרים האמתיים אשר "פוליטיקת הזהויות" מציבה בפני המרקסיזם היא בחינה מערכתית, יסודית ורחבה המכילה מגוון של חוויות חברתיות. בחינה זו מנסה למצוא פתרון שיטתי, כולל ומאחד מתוך מגוון זה.
בדחותנו את ההצעה של חסידי "פוליטיקת הזהויות" לוותר על הפרויקט של מרקסיזם כ"אידיאולוגיה גדולה" המציעה הסבר כולל ושינוי מבני של החברה, אנו בוחרים להתמודד עם האתגר הפוסט-מודרני ולהתעקש להציג פוליטיקה מאחדת שאינה מוחקת או מכפיפה לגורם כלשהו את מגוון החוויות והיחסים החברתיים.
במקום הנסיגה של השמאל הליברלי לתפישה צרה ומצומצמת של "הפוליטי", מתעקש המרקסיזם לבחון את מערך יחסי הכוחות המעצבים כל היבט של החברה, מיחסי עבודה עד למבנה המשפחה, כמערכות פוליטיות הניתנות לשינוי, ולהציע להן חלופות מהפכניות.
עמרי עברון
