הסדרה 'ארץ פראית מאוד' מספרת סיפור מעניין – אך לא הולכת עד הסוף

בשלהי קיץ 2017 שהיתי במנזר, ספק קומונה בודהיסטית, בגבול שוויץ-איטליה. באי הקומונה נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: "זקני הקומונה", גברים ונשים (לרוב אחרי גיל 60) אמידים, המגיעים למנזר לאחר הפרישה לפנסיה; ו"צעירי הקומונה", בעשור השלישי לחייהם, שרובם ככולם הגיעו לשם במטרה להתמודד עם בעיות התמכרות.

2018-08-14_202507

בוקר אחד, בדרכי להיכל המדיטציה, ניגשה אליי אחת מנשות המקום ובהתרגשות סיפרה כי הלאמה הזמין אותי להצטרף אליהם לארוחת הבוקר מיד בתום התפילות. יש הצעות בחיים שגם אם תרצי לסרב להן, לא תוכלי. הצטרפתי לארוחת הבוקר. הוצע לי, כך התברר, מקום מיוחד ליד הלאמה. סביבו, על הרצפה, התקבצו המוני המאמינים.

ארוחת הבוקר כללה תה טיבטי מלוח וקרואסון קר. המאמינים, ישובים על הרצפה, הביטו בהתרגשות בלאמה; הם לעסו באופן מחושב בין מבט נערץ אחד לאחר. עבורם, הישיבה על הרצפה, אכילת הקרואסון הקר והצפייה באדם זקן לועס בשקט היו רגע אקסטטי. דומה כי אותו רגע היה "אנושי, אנושי מדי", אם להשתמש במילותיו של ניטשה.

הצפייה ב"ארץ פראית מאוד" (Wild Wild Country) הזכירה לי את שהותי שם. זו סדרת דוקו-פשע טובה, המתאפיינת בצילומים מרהיבים ובפסקול מהפנט.  בששה פרקים בלבד, היא מספרת סיפור נשכח ובל ייאמן: הגורו השנוי במחלוקת, בהגואן שרי ראג'ניש (המכונה "אושו"), הקים עיר אוטופית בלב מדבר אורגון, ייצר ותדלק סכסוך אדיר עם המקומיים, שכלל מתקפת טרור ביולוגי והאזנות בלתי-חוקיות. "ארץ פראית מאוד" ממשיכה את דרכה של נטפליקס לייצר סדרות דוקו-פשע איכותיות ואינפורמטיביות מצד אחד, אך לא מעיקות או עמוסות יתר על המידה, מצד שני.

שתי קבוצות דתיות, בעלות תפישות עולם שונות באופן מהותי, מתחזקות סכסוך בנשק חם. האחת נסמכת על ציטוטים לוהטים מהברית החדשה (המקומיים), והשנייה מונחה באמונה המשיחית של כת האושו. הבחירה באי-פתרון הסכסוך (או "ניהולו"), המיליטריזציה המהירה של החברה, והמעבר מרדיפה אחרי אהבה ומין לאימוני מטווחים המוניים ייראו מוכרים מתמיד לצופה הישראלי. מיליטריזציה חברתית עמוקה, ככלות הכול, אינה שגורה במחוזותינו בלבד.

בשונה מסדרת המופת "או.ג'יי. סימפסון: תוצרת אמריקה", שסיפקה סיפור רקע רחב לפרשה אותה תיארה בהצלחה, "ארץ פראית מאוד" אינה מאפשרת לצופה לקבל סקירה אמתית של ארה"ב בשנות ה-80. לטעמי מדובר בפספוס ענק: קשה עד בלתי-אפשרי לבחון תופעה, ייחודית ככל שתהא, מבלי לספק רקע היסטורי ופוליטי על ארה"ב תחת הנשיא רונלד רייגן, אחרי משבר האנרגיה העולמי ועל רקע האצת מרוץ ההתחמשות הגרעינית.

הסדרה מצליחה לעורר אצל הצופה מתח ו"להחזיק אותו על קוצים" לכל אורכה, אך קצרה ידה מלספק רגע שיא, או מלעסוק במעשים השפלים שנעשו בתוך הקומונה. אין התייחסות לילדים שגדלו בקומונה, להאשמות על ניצול מיני מצד מנהיגי הכת, או לעושר המופרז שנצבר בקומונה בדמות ציי מכוניות הרולס רויס ושעוני הזהב. בשונה מסדרת המופת של HBO, "הג'ינקס", שסיומה סיפק לנו את אחד מרגעי השיא של השנים האחרונות בסוגה זו של דוקו-פשע (עם וידוי בשידור חי של החשוד ברצח סדרתי), כאן מסיים הצופה את חלקו בתחושה מסוימת של פספוס.

ובכל זאת, "ארץ פראית מאוד" עושה חסד עם הצופה באמצעות שוטים יפהפיים, עריכה מעולה ומעבר מוצלח בין ראיונות עדכניים לבין צילומי ארכיון צבעוניים ומפעימים מהקומונה.

כוכבת הסדרה, ללא צל של ספק, היא מא אננד שילה. שילה, בחורה הודית קטנת ממדים, הייתה מזכירתו ויד ימינו של האושו ראג'ניש במהלך כל שנותיה של הקומונה במערב ארה"ב.

הוא מינה אותה לאתר ברחבי העולם מקום להתיישבות, להכשיר אותו, לחפור בו, לבנות בו, לאכלס אותו ואז להגן עליו – בכל מחיר שיידרש. תחת הדרכתה הצמודה של שילה, הפכה החווה הריקה באורגון לביתם של אלפי מאמינים, לבושים בגוונים של אדום וכתום. ציתותי סתר, מעקבים בלתי-חוקיים, הטרדות, השתלטות פוליטית, אמירות סנסציוניות ומלבות בערוצי החדשות, ואפילו ניצול ציני של דרי רחוב מרחבי ארה"ב לטובת המאבק בין שתי הקהילות – כל אלה נעשו בהדרכתה ובהוראתה של שילה.

דמותה הסבוכה, שנעה בין צילומיה ההיסטוריים עומדת על במה מוקפת בעשרות אלפי אנשים המריעים לה לבין צילומי אישה עם שיער מאפיר המסיימת את ימיה ערירית בשוויץ, מזכירה לצופים את שנוטים מאמיני וחברי הכתות לשכוח: גם היא אנושית, אנושית מדי.

 

"ארץ פראית מאוד" (Wild Wild Country), 2018. יוצרים: צ'אפמן ווי ומקליין ווי. כל פרקי הסדרה זמינים בנטפליקס.

דניאל לאומי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב