ב-27 בספטמבר הוכרז סכסוך עבודה בכל המכללות הציבוריות (למעט האקדמיה למחול, בצלאל, בית ברל והמכללה להנדסה סמי שמעון). מהלך מתואם זה של הסגל הבכיר במכללות בכל רחבי הארץ, מתל חי בצפון ועד ספיר בדרום, הוא חריג בנוף הישראלי. הכרזת סכסוך העבודה והחזית המגובשת של הוועדים במכללות מעניקות גיבוי לצוות המו"מ של המועצה המתאמת של הסגלים הבכירים, שבימים אלה מקיים שיחות עם משרד האוצר, ועד ראשי המכללות (ור"מ) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת).

שוחחתי עם ד"ר סמדר נוי, יו"ר ועד הסגל האקדמי במכללה האקדמית אשקלון ומרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לקראת שנת הלימודים המתקרבת, שאולי לא תיפתח בשל ההחרפה במאבק המרצים במכללות.

כעת, איפה דברים עומדים? מהן הדרישות העיקריות מההנהלות?

סכסוך העבודה הוכרז ב-17 מכללות ציבוריות. אנו דורשים הסכם שכר חדש. הניסיון הוא להתקדם לכיוון ההסכם של הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ראשית, לשפר את תנאי המחקר. הקידום של מרצים במכללות, כמו באוניברסיטאות, תלוי בפרסומים אקדמיים. אך אין לנו את התנאים והתשתיות הנחוצים (היקף משרה, חדרים, מענקי מחקר, מענקי הצטיינות וכן הלאה). שנית, השכר בפועל במכללות נמוך משמעותית מאשר באוניברסיטאות. הוא לא התעדכן ב-2017, על אף שבאוניברסיטאות השכר התעדכן. שלישית, אנו דורשים יצירת מנגנוני קביעות. בשונה מהאוניברסיטאות, לא נהוגים מנגנונים כאלה במכללות. אנו מבקשים להסדיר מנגנונים כאלה שיגנו עלינו ויעניקו לנו ביטחון תעסוקתי ואקדמי.

המו"מ על ההסכם הקיבוצי החדש התחיל בדצמבר 2016. מאז הוא מתנהל בעצלתיים, חרף הודעתנו כי לא נוכל לפתוח את שנת הלימודים תשע"ח. בכל הקשור לעלויות כספיות, נציגי ור"מ זקוקים לאישור האוצר, שלצערנו עורם קשיים ואינו מוכן לפשרות.

אני מבין שהסגל הזוטר, שמצבו קשה אף יותר, אינו חלק מהמאבק הזה. זאת על אף שבאשקלון המרצים הזוטרים הם חלק מאותו ועד. מדוע?

לצערי הרב, הסכסוך הוא אכן רק של הסגל הבכיר. אינני מכירה את ההיסטוריה, ואינני יודעת מדוע ההתארגנות במועצה היא של הבכירים בלבד. אבל, ישנה מועצה של המרצים הזוטרים שנקראת "סגל ההוראה". המועצה הודיעה לור"מ לפני שבועיים שגם היא תפתח במו"מ ארצי. במכללת ספיר, למשל, ועד העובדים כולל את הסגל הזוטר והבכיר גם יחד, כמו אצלנו באשקלון. שם החליט הוועד כי השביתה תהיה של כולם. אנחנו נמנענו מקריאה להשבתה גם של הסגל הזוטר מסיבות שונות. הסיבה הפורמלית היא שרוב חברי הסגל הזוטר לא מקבלים שכר בחודשי החופשה, ואיננו רוצים להכביד עליהם.

בנימה אישית, מה משך אותך לפעילות האיגוד המקצועי במכללה? מה המחיר האישי שנאלצת לשלם?

זו שאלה שקשה לי, רגשית, להתמודד איתה. אני מלמדת במכללת אשקלון כבר 15 שנים. הרבה שנים היו לנו, לכל חברי הסגל, תלונות על כך שבהנהלה יש מי שמתייחסים אלינו לא כאל שותפים, אלא כאל כוח אדם לא חשוב ובר החלפה. למשל, לפני כשלוש שנים קיבלנו מייל קצרצר מלשכת המנכ"ל על כך שהשכר עבור הרצאות בסמסטר קיץ יפחת ב-40%. זה המון כסף. גם את ההסכם הקיבוצי שנחתם איתנו – מקיימים רק באופן חלקי.

בעבר לא יכולנו לפנות אל שום גורם בצורה קולקטיבית. באופן אישי, כל אחד כמובן יכול היה לפנות לראש החוג שלו או לרקטור ולבקש הבהרות או שיפור בתנאים. אלה אנשים חכמים ומקסימים שמשתדלים מאוד למען הסגל, אבל נדמה לי שהם למדו לא לראות את עצמם כנאבקים למען זכויותינו, ואפילו לא למען זכויותיהם. תמיד "בכינו" ולא העזנו לעשות דבר. אך כשיו"ר הוועד הקודם, משה גברא, הודיע שאינו רץ לבחירות, וכשנדב ועוגן, חבריי לוועד העובדים כיום, הביעו נכונות להיכנס לוועד, התחברנו והתחייבנו שנפעל בלי פחד לטובת חברי הסגל.

מאז, במשך שנה וחצי, אני הולכת לישון עם מחשבות על הוועד וקמה איתן בבוקר. זה לא קל. הרבה מאוד מתח והמון בעיות, דילמות וקשיים גם ברמה הארגונית וגם כשחברי סגל ספציפיים מתקשרים אליי, ומספרים לי על דברים שקרו להם. אני מנסה לעזור להם, אבל חלקם מפחדים בכלל לקבל עזרה מהוועד. לפעמים אני על תקן "פסיכולוגית" וידיי כבולות. לשמוע סיפורים מקוממים, שמרתיחים את הדם, ולא להיות יכולה לעשות משהו עם זה. חברי/ות סגל חוששים שנתערב או שאין לנו מספיק כוח לעזור – זה קשה, מייאש, כואב ומתסכל. לפעמים אנחנו צריכים להיות אפולוגטיים, להסביר שאנחנו לא "הרעים". היו בעלי תפקידים במכללה שהדביקו לנו תיוג כזה, טענו שאנחנו לא ועד אותנטי. מה אומר לך, זה לא כיף. נקודת האור היא אנשי הארגון כוח לעובדים שמלווים אותנו באכפתיות ובמקצוענות.

יוסף לאור

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2017break/10/G38_2017.pdf