נולדתי ב-1941 בכפר א-לג'ון, שעל אדמותיו שוכן היום קיבוץ מגידו. הכפר נכבש ב-1948, ומשפחתי נמלטה לאום אל-פחם. כנער יצאתי לתל-אביב ועבדתי כמסגר וכפועל בניין" – סיפר בריאיון עמו עדנאן עבד אל-האדי מחאמיד (ר' צילום), קומוניסט ותיק מאום אל-פחם.
עדנאן מחאמיד נמנה עם מובילי המערכה הציבורית החשובה שניהלו תושבי אום אל-פחם והסביבה להגנת זכותם לעבד את אדמותיהם באזור הפורה הנקרא ארד א-רוחה (ובעברית: האדמה הטובה). במלאות 20 שנה למערכה, משתף עדנאן מחאמיד את קוראי "זו הדרך" בזיכרונותיו.
מדוע פרץ המאבק על אדמות א-רוחה?
הצבא הכריז על אדמות א-רוחה כשטח צבאי סגור. אבל מ-1957 הרשו לבעלי הקרקעות, וביניהם אבי, לעבד אותן כאשר לא נערכו בהן אימונים. גידלו שם בעיקר עצי זית ושקד.
במאי 1998, בעודי מחלק כרוז שפרסמה חד"ש לקראת הבחירות להסתדרות, אמר לי אחד ממכריי: 'אדמות א-רוחה הלכו! בעוד ארבע שעות יש התייעצות בנושא בעירייה'.
הלכתי לפגישה, ושם דיווח ראש העירייה ראאד סלאח, כי הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק חתם על צו המונע גישה לאזור 170, ששטחו 42 אלף דונם, ובכלל זאת קרקעות בבעלות פרטית. האזור משתרע מכפר קרע ועד ביאדא. לפי הצו, עיבוד השטחים מותנה בקבלת רישיון מראש ובתנאים נוספים.
אמרתי לראש העירייה: 'יושבים פה משפטנים, אבל היכן בעלי האדמות? המערכה צריכה להיות עממית'. נקבעה פגישה נוספת כעבור יומיים, ואליה הגיעו 170 משתתפים.
לאחר שסגן ראש העירייה תיאר את המצב, קמתי והצעתי שנתחיל בהפגנות בכל ששי-שבת בצומת אום אל-פחם, ונדרוש לבטל את הצו ולאפשר לבעלי הקרקע לעבד את שטחיהם ללא צורך ברישיון. ההצעה נתקבלה, וההפגנה הראשונה נערכה ב-24 במאי. בהמשך נערכו הפגנות בקריה בתל-אביב, מול משרד הביטחון ומול הכנסת.
מי ניהל את המערכה?
הוקם ועד ציבורי שכלל 37 נציגים מאום אל-פחם, ערערה מוסמוס, ביאדה, מועאויה ויישובים נוספים. הוועד החליט להקים אוהל מחאה על קרקע פרטית באזור. האוהל הוקם ב-4 בספטמבר. הצבא והמשטרה הציקו למתכנסים באוהל, אך אלה שאבו עידוד ממשלחות הזדהות רבות מהגליל, מתל-אביב, מחיפה ומהנגב.
כשבועיים לאחר הקמת האוהל הגיעו שמונה אנשי צבא ומשטרה וביקשו לשוחח עם הוועד. אמרנו להם: כל הנוכחים באוהל הם הוועד. נציג המשלחת הודיע שהאוהל הוקם בשטח צבאי סגור, וכי יש צו לפינויו תוך 24 שעות.
מחמוד קאסם (אבו מג'ד), אחד מחברי הוועד השיב: 'זו האדמה שלנו. אנחנו סיקלנו את האבנים, חרשנו ושתלנו זיתים. זה האוכל שלנו. אנחנו מוכרים חלק מהיבול. אנחנו נעבד את האדמות גם באזור הסגור'. אנשי הצבא עזבו, אבל דאגו שלאוהל יגיעו אנשים שזיהינו כ"מודיעים" של השב"כ. הפעילות באוהל המחאה נמשכה 24 ימים מרגשים וההזדהות איתנו גברה. ואז, ב-27 בספטמבר, הקיפו את האוהל 150 אנשי משמר הגבול וכתגבורת – חמישה אוטובוסים עם חיילים. הם פינו את כולנו באלימות רבה וגם ירו לעברנו אש חיה. אני נפצעתי ביד וברגל.
כיצד הגיבו התושבים?
בתגובה לאלימות משמר הגבול התארגנה מיד הפגנה בצומת אום אל-פחם.
מאות שוטרים שנערכו מראש תקפו את ההפגנה בגז מדמיע, בקליעי גומי ובאש חיה. באותו בוקר פרצו שוטרים חמושים לתיכון השוכן על גבעה ליד צומת אום אל-פחם. השוטרים ירו רימוני גז מדמיע וקליעי גומי לעבר 1,600 התלמידים ולעבר המורים. כמאתיים תלמידים נפצעו ושניים מהם איבדו את הראיה בעין אחת. שוטרים מנעו מאמבולנסים להיכנס לעיר ולפנות פצועים. בעימותים נפצעו 760 אזרחים.
ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית הודיעה על שביתה כללית למחרת, ב-29 בספטמבר. על רקע ההתגייסות ההמונית למערכה הציבורית בדרישה לפתיחת שטחי א-רוחה לעיבוד, ובהתערבות של גופים ציבוריים ואישים, וביניהם נשיא המדינה עזר וייצמן, הגיעו נציגי התושבים והמשטרה להסכם בדבר פינוי השוטרים והתפנות התושבים מהכביש.
מה היו תוצאות המערכה?
התוצאות לא היו מידיות, אבל חיוביות. על בסיס המלצות ועדת חקירה, נחתם בדצמבר 2000 הסכם בין נציגי משרד הפנים לוועד הציבורי להגנת אדמות א-רוחה. לפי ההסכם, בוטל צו שטח סגור לגבי 7,000 דונם של קרקעות פרטיות; הצבא התחייב לפרק שני מחנות צבא ביישובים עין אברהים וכפר קרע; והוחלט להרחיב ב-12 אלף דונם שטחי השיפוט של שש רשויות מקומיות בוואדי עארה. חלפו עוד חמש שנים, עד ששר הפנים חתם על הצווים שהרחיבו את שטחי השיפוט.
הישגיכם משמעותיים. המערכה מאחוריכם?
בהחלט לא. הממשלה מתעקשת להמשיך ולגזול את קרקעותינו. ב-2013 נודע לנו, כי קו מתח גבוה, שהיו אמורים למתוח צפונית לא-רוחה, יימתח דווקא באדמות אלה וכך יגזלו מאיתנו 4,500 דונם. אנו בעיצומה של המערכה החדשה. הכנו הצעה חלופית שחברת החשמל תומכת בה, אך הממשלה עדיין מתעקשת. המאבק להגנת אדמות א-רוחה נמשך.
תמר גוז'נסקי
