מחקר שערכו חגי אטקס מחטיבת המחקר בבנק ישראל ו–וופאק עדנאן משלוחת אוניברסיטת ניו יורק (NYU) באבו דאבי תיעד את הסחר הבלתי–חוקי בהיתרי עבודה לעובדים פלסטינים בישראל. המחקר נערך באמצעות סקר ייעודי של כ-1,200 עובדים שהופץ ביוני 2018. כמו כן, התבססו החוקרים על סקר שביצעה הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה ועל עיון במודעות למכירת היתרי עבודה בישראל בקבוצות פייסבוק בגדה המערבית.
מהמחקר עולה כי שיעור העובדים הפלסטינים הרוכשים היתרים הוא כ-30% ממספר העובדים הפעילים בהיתר. כיום, ישנם 67,690 פלסטינים בעלי היתר עבודה, וההערכה היא שמתוכם כ-20 אלף רכשו את ההיתר. מחיר ההיתר הוא כ-2,000 ש"ח בחודש. הרווח החודשי הממוצע של מוכר ההיתר נאמד בכ-500 ש"ח.
עובדים פלסטינים במחסום קלנדיה (צילום: אחמד אל–באז/אקטיבסטילס)
אומדן שמרני של סך ההכנסות ממכירת ההיתרים הבלתי–חוקית עומד על כ-480 מיליון ש"ח בשנה, והרווחים נאמדים בכ-120 מיליון ש"ח בשנה בניכוי תשלומי חובה למדינה ותשלומים אחרים. ההיתרים ברובם המוחלט נמכרים בענף הבנייה, בו מועסקים רוב העובדים הפלסטינים, ומחיר ההיתר בענף זה גבוה בהשוואה לענפים אחרים.
רוכשי ההיתרים אינם מועסקים בדרך כלל אצל המעסיק הרשום בהיתר שלהם. הם מדווחים על שכר חודשי ממוצע של כ-10,100 ש"ח (או כ-8,100 ש"ח בניכוי מחיר ההיתר). עובדים שלא רכשו היתרים מועסקים לרוב אצל המעסיקים המצוינים בהיתר העבודה שלהם, ומדווחים על שכר חודשי של כ-7,800 ש"ח. מכאן אפשר להסיק כי מחיר ההיתר כמעט שווה להפרש השכר בין אלה לאלה, והרנטה שנוצרת עקב העסקת עובדים שקנו היתר משולשלת כמעט כולה לידי סוחרי ההיתרים.
הסחר בהיתרים נובע מכך שמנגנון ההיתרים הקיים מקנה למעסיקים שליטה בהיתרים. מעסיקים ישראלים מקבלים היתרים עבור עובדים פלסטינים ספציפיים. ההיתר כולל בדרך כלל את שם העובד ואת פרטי המעביד. שניהם מתחייבים לנהל יחסי עבודה ישירים. המעסיק מתחייב גם להעסיק את העובד במשרה מלאה (המוגדרת באופן רחב ועמום למדי), לספק הסעות מהמחסום למקום העבודה ובחזרה, ולשלם את מסי ההעסקה והתשלומים האחרים הכרוכים בהעסקת העובד.
העובד, מצדו, מתחייב רשמית לעבוד רק אצל המעסיק הרשום והמעסיק יכול לבטל את ההיתר באמצעות הודעת דואר אלקטרוני המבקשת מהרגולטור להסיר עובד מסוים מרשימת העובדים שלו. למעסיקים בענף הבנייה נשמרת המכסה גם אם הם מבטלים את היתרי העבודה של עובדיהם.
ואולם, טוענים החוקרים, החובות האמורות של המעסיקים אינן נאכפות באופן אפקטיבי. למעשה, ישנם מהמעסיקים הרשומים בפורטל הממשלתי אך אינם מעסיקים את העובדים הרשומים בהיתרים, אלא מוכרים את ההיתרים לעובדים פלסטינים, ואלה מוצאים עבודה בשוק העבודה הישראלי באופן עצמאי.
יצוין כי החוקרים ביצעו את מחקרם כדי לבחון את יעילותה של רפורמה שאישרה הממשלה ב-2016 אך טרם יושמה. הרפורמה תבטל את החובה של העובד הפלסטיני לעבוד רק אצל מעסיק מוגדר מראש. לטענת החוקרים, זו צפויה לייעל את הקצאת העובדים הפלסטינים, להגדיל את תפוקת העובדים ואת הכנסתם, לצמצם במידה ניכרת את הסחר הבלתי–חוקי בהיתרי עבודה ולהגדיל את רווחי המעסיקים שלא הצליחו לקבל מהממשלה מכסות היתרי עבודה בשיטה הקיימת, על חשבון רווחי המעסיקים שקיבלו מכסת היתרים, לרבות סוחרי ההיתרים.
עיון במחקר שביצע בנק ישראל – לא עמותות זכויות אדם דוגמת בצלם או יש דין – עשוי ללמד אותנו רבות על ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים, ועל הרווחים הרבים שגוזרים בעלי ההון הישראלים בחסות מערכת של דיכוי וכיבוש. הדוח המלא נמצא באתר בנק ישראל.
יוסף לאור
