בשבוע שעבר (26.9) ננעלה ועידתה השנתית של מפלגת הפועלים הוותיקה בתבל, מפלגת הלייבור הבריטית. את הוועידה נעל מנהיגה הנוכחי, ג׳רמי קורבין. קורבין, בן 69, הוא פוליטיקאי "מהסוג הישן": הוא אוהב לדבר, להתווכח ולריב עם התקשורת, ואי אפשר לטעון שעושה לו הנחות. קורבין מגיב לכל אירוע, ומשחרר הצהרות באופן תדיר בכנסים, בראיונות ובסרטונים ברשת. כמו כוכבי שמאל סוציאליסטים עכשוויים נוספים, לא רכש קורבין את עמדותיו עתה: לא הוא נע על פי רוח הזמן, אלא רוח הזמן, לפתע, נחתה עליו, לאחר שנים של מאבק סוציאליסטי עקבי, עיקש ולעתים בודד.

בנאום נעילה מיוחד, בן שעה, מעורר, מעודד ומתובל במקצת הומור בריטי יבש, ולאחר שהודה לנוכחים ולאשתו (בשפתה, ספרדית), פתח קורבין בציון מאה למתן זכות בחירה לנשים בבריטניה. הייתה זו אחת הפעולות הראשונות שקידמה הלייבור (במגמה שסחפה את העולם תוך שנים ספורות). קורבין המשיך בקריאה נרגשת לאנשי המפלגה להתאחד: ״רק מפלגת הלייבור יכולה לאחד את המדינה, והיא יכולה לעשות זאת רק אם תתאחד בעצמה״. שני נושאים, לכאורה שונים בתכלית, קורעים את הלייבור מבפנים: אנטישמיות, והברקזיט – עזיבת האיחוד האירופי.

אנטישמיות

קורבין איננו ציוני. בעת הנוכחית, פעולותיה של ישראל, בעזה בעיקר, מקטבות את דעת הקהל העולמית. קורבין כאדם, בעמדותיו ובמנהגיו, שונה בתכלית ממנהיגי העולם שהתייצבו לצד בנימין נתניהו והריעו לו בשל ״מלחמתו העיקשת בטרור״. האם להיות לא–ציוני מזכה אדם מיד בתואר אנטישמי? על פניו, אמורה התשובה להיות שלילית. הרי, אפשר להתנגד לפעולותיה של ממשלת ישראל מכל מיני טעמים, ולישראל אין חסינות מביקורת.

קורבין אינו מתנצל על אי–אהדתו לישראל ולהנהגתה הנוכחית. בכינוס המפלגה הוא שב והציג את עמדותיו העקביות בנושא. אנטישמיות, אמר קורבין, היא סוג של גזענות, וכל סוג של גזענות – אנטישמיות, אסלאמופוביה, שנאת שחורים וכן הלאה – אינו מקובל במפלגת הלייבור. ממשלת ישראל, לעומת זאת, מבקשת לראות באנטישמיות מעין גזענות–על, גזענות גזענית הנבדלת מהאחרות. ובעוד זו מבקשת שמעמדה המיוחד של האנטישמיות רק יורם עוד, ממשלת ישראל בעצמה מקצינה את תפישותיה הגזעניות ומהלכיה התוקפניים נגד ערבים, נגד מוסלמים ונגד זרים בכלל.

חשוב לציין: לקורבין עצמו אין מיוחסת, ולו אמירה אחת, בגנות יהודים. הוא נהג בעבר לקרוא לתומכי מדינת ישראל בכינוי המכליל ״ציונים". כינוי זה מקובל היה בשעתו בקרב חוגי שמאל, והיום נתפש כאנטישמי (באופן מוזר, הרי ציוני הוא כינוי כבוד בקרב הציונים). כך או כך, הוא אינו נוהג להתבטא בצורה זו כיום. השערוריות האחרונות בתקשורת סובבות כולן סביב סיפורים מעברו של הפוליטיקאי שצצו בתקשורת. שערורייה אחת התעוררה בעקבות וידאו מ-2009, לאחר מבצע ״עופרת יצוקה״. הסרטון מתעד נאום שנשא קורבין בפני ועידה קטנה שניסתה לקדם שיחות פיוס בין ישראל, חמאס וחיזבאללה, ובמהלכו כינה מנהיג הלייבור את חמאס ואת חיזבאללה ״חברים״.

התקשורת והרשתות החברתיות התעופפו לשמיים, אולם קורבין הגיב ביובש כי לא צריך היה להתבטא כך, וכוונתו הייתה לקרב את הנוכחים כדי שיוכלו לדבר ולקדם את שיחות השלום. צריך להזכיר, שעל אף שממשלת ישראל רואה בחמאס ארגון טרור רצחני ותו לו, ממשלת הימין ניהלה ומנהלת משא ומתן עקיף וישיר עם חמאס, גם בחצי השנה האחרונה. ברם, בכינוי ״חברים״, הם לא קוראים להם.

שערורייה בולטת נוספת התעוררה בעקבות השתתפותו, ב-2014, בטקס אזכרה להרוגי ההפצצה הישראלית שהתרחשה ב-1985 בבסיס אש״ף בטוניס, המכונה בישראל מבצע ״רגל עץ״. ההפצצה ההיא, בה נהרגו מעל מאה לא–מעורבים, נחגגת בישראל כהתקפה הרחוקה ביותר שביצע חיל האוויר. הפצצה קטלנית זו זכתה בגינוי מקיף וחריף מכל אומות העולם, פרט לארה״ב של רייגן. האשמה הסבוכה שתלו בקורבין היא שבאותו בית קברות טמון גם אחד הסייענים להתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן 1972. קורבין, באותו אופן דידקטי ובלתי–מתנצל, הסביר כי לא ידע על הקבר הנוסף. בסופו של דבר, כל השערוריות נמהלות בשטף האירועים האקסטטי, הבלתי–פוסק, המאפיין את תקופת המעבר הזו בבריטניה, והעובדות לא משנות הרבה.

הסיפורים הללו אינם מזיזים את קורבין מעמדתו, ויש לשער כי זה חלק מסוד קסמו ומהסיבות לעליית לעלייתו. הוא אינו מתנצל ואינו נסוג; הוא מסביר ומתעקש. את ״קוד האתיקה בנוגע לאנטישמיות״, למשל, שקידמו אנשי מפלגתו, לא בלם קורבין, (הקוד, המכונה IHRA עבר בסופו של דבר) אבל התנגד לשני סעיפים: אחד, סעיף בעל ניסוח פתלתל שעוסק באיסור הצגתה של מדינת ישראל כ״מפעל גזעני״ (Racist Endeavour) והשני, שאוסר על השוואתה של ישראל לגרמניה הנאצית, השוואה שביצע אפילו הגנרל ישראלי יאיר גולן בטקס יום השואה (מאי 2016). בנאומיו, כולל זה האחרון, הזכיר קורבין שוב את חברו, העיתונאי הישראלי אורי אבנרי (ז"ל). בנאומו האחרון סיפר, לקול תשואות, שאבנרי אמר לו באחד מפגישותיהם כי "האלטרנטיבה לשלום היא קטסטרופה לשני הצדדים״.

מתנגדי קורבין יזכירו לבטח את השיח ברשתות החברתיות. למרות הקורקטיות הבריטית האינסופית לכאורה, השיח האינטרנטי הבריטי, בפייסבוק ובטוויטר ובפלטפורמות מקוונות נוספות רווי בשנאה, בזעם, בתיאוריות קונספירטיביות ובגזענות מסוגים רבים (בדומה לכל מדינות העולם).

האם עלייתו של קורבין מלבה בציבור גילויים אנטישמיים? ייתכן. אך ממשלת ישראל היא המקשרת בין אנטי–ציונות ותמיכה במאבק הפלסטיני לבין אנטישמיות. בעיני רבים מחוץ לארץ, ובהשפעה ישראלית, ישראלי שווה ציוני שווה יהודי. זאת, למרות שבפועל ברור כי ישנם ישראלים שאינם ציונים, יהודים שאינם ציונים, ישראלים שאינם יהודים וכן הלאה. את החיבור הזה, שאם אדם או גוף מתנגד לישראל אזי הוא בהכרח גם מתנגד ליהדות, עושה מדינת ישראל, וזוכה בעידוד מלא מעט יהודים. לעומתה, הכריז קורבין בלב נאומו בעצרת ופנה ישירות לקהילה היהודית: ״אנשי הקהילה היהודית, המפלגה הזו תהיה תמיד נגד אנטישמיות ונגד גזענות מכל סוג. אנחנו אתכם״.

גינויים

הגינויים הנשמעים כלפי קורבין הם אולי החריפים ביותר בהיסטוריה של ממשלות ישראל נגד מועמד להנהגה מדינה גדולה. רוב הקהילה היהודית הבריטית, אבל בבירור לא כולה, מגנה את קורבין בצורה החריפה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שלושת העיתונים היהודיים הגדולים בלונדון יצאו לפני כחודשיים בכותרת משותפת על עמודיהם הראשיים: ״קורבין הוא איום ממשי לקיום היהודי בבריטניה״. פוליטיקאים בארץ מצטרפים לגינויים אלה: מפלגת העבודה הישראלית ״התנתקה״ באופן רשמי מהלייבור; יאיר לפיד האשים את קורבין באנטישמיות בעלת אופי נאצי (״יש לו בעיה עם יהודים"); נתניהו גינה בכל המדיות ובכל השפות, ואפילו כתב ״הארץ״ בבריטניה, אנשיל פפר, פרסם כמה וכמה כתבות על האנטישמיות הטבועה בקורבין.

פרט חשוב שנוטים לפספס בישראל בנוגע לקורבין – מפלגת הלייבור בראשותו היא מועמדת מובילה להרכבת הממשלה הבאה. סיכוייו של קורבין עצמו להיות ראש הממשלה הבא גבוהים. בבחירות הבזק האחרונות (יוני 2017), חשבה תרזה מיי ממפלגת השמרנים שאחרי משאל העם היא תחזק את כוחה לקראת המו״מ על הברקזיט, אולם סיימה על הקרשים בנצחון דחוק, 42-40 מול קורבין.

כעת, כשבחירות נוספות עומדות על הפרק, הסקרים מנבאים טובות עבור הלייבור, והמשא ומתן הכושל שמובילה ראשת הממשלה מיי מול האיחוד האירופי בנושא הפרידה מאירופה דוחף מצביעים לחיקה של מפלגת השמאל.

ברקזיט

במרכז לונדון, לא רחוק מהאזור המכונה ה״סיטי״ (מקום מושבם של המוסדות הפיננסיים הגדולים והחשובים באירופה), דהוי וחרוך מהקיץ הארוך והחם שעבר על העיר, מתנוסס שלט ענק על בניין מגורים יוקרתי הקורא: ״אלוהים שישמור! עצרו את הברקזיט המקולל!". לונדונים רבים אוגרים במרתפיהם אוכל (שמן זית, גבינות, פירות מיובשים) ומוצרים אחרים תוצרת האיחוד האירופי, שאין לדעת אם יישארו על המדפים בעוד כמה חודשים. אי הוודאות גדולה וההפחדות אינן פוסקות: האם הטיסות לאירופה יעצרו? האם האירופאים הרבים החיים באנגליה יתבקשו לעזוב?

תאריך כבר ישנו: ב-11 בלילה של יום שישי, 29 במרץ 2019, בריטניה תצא מהאיחוד האירופי. נותרה כמעט חצי שנה. כשנכנסים לעומק סוגיית הברקזיט מגלים דבר מעניין: הברקזיט אינו מחלק את אנגליה לפי ימין ושמאל. שתי המפלגות הגדולות קרועות בנושא, ובשתיהן מחנות התומכים בעמדות מנוגדות. רה״מ מיי אמורה ״לספק״ את הברקזיט ולמלא את רצון העם, אבל מפלגתה השמרנית מסוכסכת עד הראש בוויכוח סביב הברקזיט. הגורמים הפופוליסטיים במפלגתה, שאחראים במידה רבה על הקמפיין הלאומני המוצלח במשאל העם לפני שנה וחצי, דוחקים במיי להציג תכנית תובענית לאיחוד (המכונה בפי הבריטים ״Hard Brexit״).

תכנית זו נדחתה באופן פומבי וקולני בידי מועצת האיחוד בוועידה האחרונה שהיא קיימה עם אנשי המועצה האירופית לפני שבועיים בזלצבורג. נציגי האיחוד אינם מסתירים את כוונתם להקשות על לונדון את התהליך, ״למען יראו וייראו״ מדינות האיחוד האחרות. הם יודעים לנצל את עמדתם זו בהתחשב במצבה הרעוע של מיי.

ממפלגת הלייבור מצופה, לכאורה, להוביל את ההתנגדות לברקזיט. ואולם, קורבין עצמו אינו מתבטא כך. למרות הפצרות מבית, הוא אינו מכריז על ביטול משאל העם אם ייבחר, וגם אינו מכריז על עריכת משאל עם נוסף כפי שרבים מבקשים ומצפים. בחינת עברו של קורבין מגלה, כי בעבר תמיד תמך ביציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי. זאת, לא מטעמים של גאווה לאומית ומשילות (כמו אלו שהציג הקמפיין הלאומני של הימין הבריטי), אלא התנגדותו למוסדות הפיננסים של האיחוד, ולמאפיינים הניאו–ליברלים שלהם.

חשובה כאן הדוגמא של יוון לאחר המשבר האחרון (2009). בתמורה לחילוץ, הוכרחה המדינה לקצץ בהוצאות האזרחיות וצברה חוב עתק בניצוחה של ההנהגה בבריסל. בעיני בריטים רבים, התחמק קורבין עד עתה מתשובה לשאלה היכן הוא עומד בסוגיית הברקזיט. בנאום בעצרת אתמול הבהיר קורבין את עמדתו להמשך: אם תובא התכנית הנוכחית של רה״מ מיי להצבעה בפרלמנט, תכנית שתשאיר את בריטניה במנגנון הסחר של האיחוד האירופי ללא שינוי, ללא רגולציה חדשה, ללא טיפול במקלטי המס, ללא טיפול בבנקאות ספקולטיבית, ש"הפרישה" תתמצה בחופש להגביל הגירה בלבד – הלייבור תתנגד. תכנית זו, לדידו, לא תתקבל באיחוד בלאו הכי. מצד שני, בלא התקדמות במו״מ בשבועות הקרובים, יתקרב התרחיש שקורבין מכנה אסון לאומי: ה״No Deal Brexit״. אפשרות זאת מעוררת הכי הרבה אימה בציבור בגלל כמות סימני השאלה שהיא מעלה, ותרחיש זה נראה סביר יותר ויותר עם הזמן (האיחוד הודיע השבוע שהוא נערך לו). קורבין הצהיר שהלייבור בראשותו תדחוף במקרה כזה לבחירות בזק במטרה לנהל את המו״מ עם האיחוד בעצמה. האם קורבין ידע לנתב את ספינתה השוקעת של בריטניה בסערת הברקזיט? אם כן, תהיה בריטניה שלו.

פיננסים

ההתעסקות בתקשורת הממסדית בעברית בענייני האנטישמיות והסכסוך הישראלי–פלסטיני מובילה לעיוורון גדול בכל הקשור לפופולריות העולה של קורבין. המסר הברור ביותר שלו, שמופיע בכמה סרטונים ששחרר לאינטרנט באחרונה והיה עוגן הנאום שלו בוועידה, הוא שהמעמדות הגבוהים והעשירים, אלה השייכים ל״סיטי אוף לונדון״, למגזר הפיננסי הענק של בריטניה, מפחדים ממנו. הוא קורא להם בשמם, וכך הזכיר לא פעם בנאומו את בנק ההשקעות J.P. Morgan. לדידו, ראוי שיפחדו ממנו, כי הוא מתנגד להם נחרצות. קורבין מסמן מטרה על גבו של מגזר האחראי ל-80% מהתל״ג של המדינה, אך שמרווחיו נהנים אחוזים בודדים בלבד. חלקם מגיעים מעסקים מפוקפקים מאוד בקולוניות ובסמי–קולוניות בריטיות לשעבר (כמו איי קיימן וגיברלטר). אותו מגזר המשיך ביתר שאת ליהנות מרווחים גבוהים דווקא אחרי המשבר של 2008.

בריטניה נחשבת ערש הקפיטליזם המודרני, שצמח בה בזמן המהפכה התעשייתית הראשונה, אך גם תמיד הייתה, ונותרה, בעלת סימפטיה עמוקה לסוציאליזם. במשבר הכלכלי של 2008, ספגה מדיניות הרווחה של אנגליה את המכה שקיבל המעמד הנמוך. הביטוח הרפואי הציבורי הוא אחת מהגאוות הגדולות של המדינה, כמו גם מערכת החינוך הציבורי. אם יש מקום בשל לסוציאליזם דמוקרטי במאה ה-21, זו עלולה להיות הממלכה המאוחדת.

המפלגה מאמינה לקורבין, ונראית אחרי ועידת ליברפול מוכנה לבחירות כפי שאף מפלגת שמאל באירופה לא נראתה כבר עשורים. לאחר קריירה פוליטית אנונימית של קרוב לשנות יובל, במהלך שכנראה יפתיע רבים בישראל שצופים בו דרך פריזמת האנטישמיות הצרה, נראה שהמסע של קורבין רק מתחיל.

עומר רז

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב