המלחמה על נגורנו-קרבאך: סבב נוסף של שפיכות דמים בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן

צבא אזרבייג'ן פתח בשבוע שעבר במתקפה נגד כוחות צבא ארמניה לאורך גבולות חבל נגורנוקרבאך. מאז דווח כבר על מאות חיילים שנהרגו בשני הצדדים ועל מאות אזרחים שנפגעו בהפגזות ארטילריות המכוונות לריכוזי אוכלוסין. כך הפך סבב הלחימה הנוכחי להתפרצות האלימות הקטלנית ביותר באזור מאז תום מלחמת נגורנוקרבאך בשנת 1994. לפי שעה נראה כי כוחות הצבא של אזרבייג'ן השתלטו על עיירה ועל כמה כפרים באזור הגבול.

מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארמניה קוראים להפסקת אש (צילום: ארמנפרס)

כמעט כל הסקירות שהתפרסמו בשבוע האחרון על אודות הסכסוך, בין אם בטורי פרשנות בעיתונות או בפוסטים ברשתות החברתיות, הרחיקו לכת עד לימי הביניים או אף לימי קדם בניסיון לאתר את שורשיה עתיקיהיומין של האיבה או להוכיח את צדקתו ההיסטורית של מי מהצדדים הלוחמים. אך כדי להבין את הסכסוך בנגורנוקרבאך, חבל ארץ ששטחו קטן משטח הגדה המערבית ואוכלוסייתו מונה כ-150 אלף נפשות בלבד, אין צורך להפליג הרחק. נסתפק כאן בחלוקתו של הקווקז למדינות לאום עצמאיות, לראשונה בהיסטוריה הארוכה של האזור, לפני כ-30 שנה.

כאשר ארמניה ואזרבייג'ן היו שתיהן רפובליקות סובייטיות החברות בברית המועצות נהנה נגורנוקרבאך, אזור שרוב אוכלוסייתו ארמנית, ממעמד של מחוז אוטונומי בתחומי אזרבייג'ן. עם התפרקות ברית המועצות בראשית שנות ה-90, קמו בירוואן ובבאקו ממשלות אוליגרכיות, שטיפחו רגשות לאומניים כדי לבצר את הלגיטימיות של שלטונן. בתנאים אלה לא התקשו הלאומנים בנגורנוקרבאך להצית במחוז אלימות ביןקהילתית, שהפכה עד מהרה מלחמה עקובה מדם בין המדינות המלווה בטיהור אתני. עד שביתת הנשק ב-1994 נהרגו כ-30 אלף איש ומאות אלפים הפכו פליטים. חבל נגורנוקרבאך "טוהר" מתושביו האזרבייג'נים ועבר לשליטת ארמניה, שהכריזה עליו כעל רפובליקה עצמאית בשם "ארצאך" (שמו הארמני של האזור).

הקהילה הבינלאומית ממשיכה לראות בחבל חלק משטחה של אזרבייג'ן, ושום מדינה, פרט לארמניה, אינה מכירה בריבונותה של "רפובליקת ארצאך". מאז 1994 שוררת בין ארמניה ואזרבייג'ן מעין "מלחמה קרה" על החבל: בכל שנה כמעט נרשמו תקריות גבול, ומדי כמה שנים סבב לחימה קטלני וממושך יותר. הממשלות הקפיטליסטיות האוליגרכיות בשתי הארצות (המתחלפות מדי כמה שנים בארמניה, אך לא באזרבייג'ן – הנמצאת תחת שלטונה של משפחת אלייב מאז 1993) ממשיכות להשתמש בסכסוך הבלתיפתור כדי להזין את הרטוריקה הלאומנית, עליה נשענת סמכותן.

הסכסוך בנגורנוקרבאך, כמו סכסוכים אחרים באזור, מושך אליו מעורבות חיצונית מצד כוחות אימפריאליסטיים המעוניינים להגדיל את רווחיהם והשפעתם. פטרוניתה המסורתית של ארמניה היא רוסיה, ואילו אזרבייג'ן נתמכת בידי תורכיה. לפי דיווחים שונים, רוסיה תומכת בארמניה באמצעות משלוחי נשק המועברים דרך שטח איראן, ואף שיגרה לאזור שכירי חרב המועסקים דרך קבלן פרטי ("קבוצת ואגנר" הידועה לשמצה ממעורבותה באוקראינה ובסוריה). תורכיה לעומת זאת הציבה בשירות הצבא האזרבייג'ני את אחת המיליציות הג'יהאדיסטיות שהיא מפעילה בשטח סוריה. לפי האשמות שהטיחה ממשלת ארמניה גם שלחה לשטח קצינים ויועצים טכניים כדי לסייע לאזרבייג'ן.

בת ברית קרובה נוספת של אזרבייג'ן היא ישראל, שחתמה עם הממשלה בבאקו על עסקאות נשק בסך 825 מיליון דולר בין 2006 ל-2019, ושמל"טים מתוצרתה משמשים כעת בלחימה. חבר פרלמנט אזרבייג'ני בולט אף הציע לפתוח שגרירות אזרבייג'נית בתל אביב כהוקרת תודה על עזרתה של ישראל, וכדי להתנקם באיראן התומכת בארמניה. לעומת זאת, ארמניה הודיעה (2.10) על החזרת שגרירה מישראל במחאה על עסקאות הנשק בין ירושלים לבאקו.

אך ישנם גם כוחות המבקשים להשכין שלום בין העמים. המפלגה הקומוניסטית הארמנית פרסמה גילוי דעת הקורא להפסקת אש מיידית ולשים סוף "להיסטריה הלאומנית" שאחזה באוכלוסייה. באזרבייג'ן הדיקטטורית התארגנו בני ובנות נוער וחתמו על עצומה הקוראת ל"סולידריות ויוזמות שלום" כחלופה למדיניות המלחמה והשנאה שמקדמת הממשלה.

הקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים, בה חברים עשרות איגודי עובדים מרחבי העולם (לרבות ההסתדרות), קראה להפסקת אש מיידית בין הצדדים הלוחמים. בקריאה שפרסם הארגון נמסר: "הסכסוך המזוין מערער את הביטחון באזור ומאיים להוביל להסלמה נוספת. אובדן החיים הוא טראגי ומשולל כל היגיון שעה שהעולם מתמודד עם השלכותיה הנוראות של מגיפת הקורונה. אנו קוראים לכל המעורבים לשעות לקריאתה של מועצת הביטחון של האו"ם לפתוח במשא ומתן כדי ליישב את המחלוקת. סכסוך מזוין לעולם אינו דרך מתקבלת על הדעת לפתרון מחלוקות."

עוד נמסר מהקונפדרציה: "אנחנו מברכים על המאמצים למנוע הסלמה נוספת ולהגיע לפתרון ארוךטווח לסכסוך בהתאם להחלטות האו"ם. אנו מוכנים לתמוך במאמצים אלה, תוך שיתוף פעולה הדוק עם איגודי העובדים בשתי הארצות".

אסף טלגם

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב