בית המשפט המחוזי בירושלים גזר השבוע מאסר עולם על הנער בן ה-17 ו-21 שנות מאסר על הנער בן ה-16 שהורשעו בחטיפה וברצח הנער מוחמד אבו חדיר ביולי 2014. לבן ה-17 היה חלק מרכזי בהצתת הגופה. בן ה-16 השתתף בחטיפה ובהצתת כלי הרכב. כמו כן, חויבו השניים בתשלום 30 אלף שקלים למשפחת אבו חדיר. ברצח הואשם גם היוזם יוסף חיים בן דוד בן ה-29 שגזר דינו יינתן בקרוב.
חוסיין, אביו של מוחמד אבו חדיר, הביע את מורת רוחו בנוגע לעונש שנגזר על שני הנערים שרצחו את בנו. "אנו לא מקבלים את גזר דינו של הקטין (בן ה-16), אנו נלך לעליון", הצהיר. "על בית המשפט להורות להרוס את ביתם, פחות מזה זה לא מספיק. כשבן 14 רוצח יהודי נותנים לו מאסר עולם. אם אין אפרטהייד וגזענות, צריך שיתנו גם לו מאסר עולם ושיהרסו את ביתו".
אך משפחותיהם של שני הקטינים (ששמותיהם אסורים לפרסום בגלל גילם) ושל בן דור אינן צריכות לחשוש. בית המשפט העליון כבר קבע איפה ואיפה במדיניות הריסת הבתים: אצל ערבים "זה עונש מרתיע", אך אצל היהודים "אין צורך להרתיע". או כפי שכתבה שרת המשפטים איילת שקד בעמוד הפייסבוק שלה בנובמבר האחרון: "הריסת בתים היא כלי הרתעה אפקטיבי. במהלך האירועים האחרונים נתפסו מחבלים שהעידו כי דקרו על מנת לפצוע ולא על מנת להרוג מחשש שייהרס ביתם. זה מציל חיים".
זה שנים מתבצרים מקבלי ההחלטות בצה"ל בעמדה, לפיה מדיניות הריסת הבתים של פלסטינים, שהיא מן האמצעים הקיצוניים ביותר המופעלים בשטחים, מוצדקת משיקולי הרתעה. הריסת בתים, כך נטען, היא ענישה אפקטיבית ומהירה, ו"משום כך יעילה במיוחד להרתעת טרוריסטים".
האם מקבלי ההחלטות אכן מחזיקים בידיהם נתונים המצדיקים מִטַעמי יעילות נקיטת מדיניות של הריסת בתים, או שמא המדיניות הזאת מבוססת על הנחות והשערות משוללות יסוד? האם הם מודעים לכך שדרך קבלת ההחלטות שלהם וההיסטוריה של השימוש בסנקציה של הריסת בתים בצירוף הלחץ הציבורי הנלווה מקשים על קבלת החלטות רציונלית? שאלות אלה ואחרות הועלו במסמך חדש שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת: "עלות ללא תועלת במדיניות הריסת בתים".
המחברים, פרופ' עמיחי כהן ועו"ד טל מימרן, הסבירו את מהות המחקר: "בהסתמך על ניתוח מדוקדק של מדיניות הריסת הבתים הנהוגה בישראל, ובהתבסס על כלים מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מנותחות כאן ההחלטות הנוגעות ביישומה של מדיניות זו. עָקב בצד אגודל מוסברת ההתקבעות של מערכת הביטחון הישראלית במדיניות של הריסת בתים כאמצעי הרתעה גם כאשר קולות בתוכה ומחוצה לה טוענים שהיא בעייתית".
לדבריהם, "המסקנה העיקרית היא, שהטיות קוגניטיביות משפיעות עד כדי כך שלפעמים החלטות מתקבלות ללא שום ביסוס עובדתי. הואיל וזה המצב, מתחייבת חשיבה מחדש על אודות תהליך קבלת ההחלטות בארגונים המופקדים על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל".
החוקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה אף טוענים במחקרם, כי "בתי המשפט בישראל ומקבלי ההחלטות שללו במשך שנים את האפשרות שמחקרים מדעיים או נתונים סטטיסטיים יכולים להוכיח את יעילותה של המדיניות הנדונה כאן. יצוין כי אנחנו עצמנו לא הצלחנו למצוא נתונים לטובת ביסוס העמדה שהריסת בתים מקדמת הרתעה לאורך זמן רב. מנגד, כן מצאנו הוכחות לכאורה לכך, שנקיטת מדיניות הריסת הבתים אינה מרתיעה פעולות טרור. נהפוך הוא — יש הטוענים כי היא אפילו מעודדת אותן".
הבריטים התחילו – צה"ל ממשיך
מאז תחילת הכיבוש ביוני 1967 הורסת ישראל בתים של פלסטינים כחלק ממדיניות הענישה בשטחים הכבושים. הצבא מסתמך על תקנה 119 לתקנות הגנה לשעת חירום של האימפריאליזם הבריטי, המאפשרת מרווח פעולה נרחב מאוד, ולפעמים לגזור בהחלטה מינהלית, בלא כל הליך משפטי, עונש קיצוני ובלתי הפיך זה.
במקביל, ממשיכים הצבא והמנהל האזרחי במדיניות ה"חישוף" – הריסת בתים ועקירת שדות ומטעים בהנמקות "ביטחוניות", ובהריסת בתים בטיעונים מינהליים שונים ומשונים. רק בשבוע שעבר הרס המנהל האזרחי 23 מבנים דלים בשני כפרים, ג'ינבה וחלאווה, בדרום הר חברון.
לדברי המוקד להגנת הפרט, "הריסת בתים הינה ענישה קולקטיבית, המנוגדת לדין הבינלאומי ולעקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא ביצע. הריסת הבתים אינה באה במקומה של ענישה פלילית אלא בנוסף לה, והנפגעים העיקריים ממנה הם דיירי הבית שנהרס, ולא האדם אשר לו מיוחסים המעשים, שעל פי רוב נכלא או נהרג".
