בעקביות ארוכת טווח, מייצבת איראן את עצמה כמעצמה אזורית. ראינו זאת בוועידת הפסגה המשולשת הרוסית-איראנית-טורקית על עתיד סוריה שנערכה באנקרה (4.4). במאי צפויים אירועים נוספים הממחישים את השפעתה הגוברת של איראן באזור, למשל: ההתמודדות המרכזית במערכות הבחירות בעיראק ובלבנון היא בין חזית פרו-איראנית לבין חזית פרו-מערבית.

לעומת איראן ומדיניותה הסדורה, התנהלות טראמפ במזה"ת רוויית תהפוכות וסתירות. אחרי הבטחות רבות שיוציא את הכוחות האמריקאים מסוריה מיד לאחר תבוסת דאעש, הודיע טראמפ בשבוע שעבר על השהיית היציאה. החלטת זו מעמתת שוב את ארה"ב, הנשענת על הכורדים בסוריה, עם טורקיה החברה בנאט"ו. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הצפויה אף היא במאי, תעורר מחאה מוסלמית חובקת עולם. טראמפ גם הבטיח כי עד אמצע מאי יחליט באשר להסכם הגרעין עם איראן (JCPOA): לגבי המשכו, או ביטולו, או שינויו, או התנייתו בהסכמים נוספים.

הסכם הגרעין נחתם ביולי 2015 לאחר מו"מ ממושך וקשה בין איראן לבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה, סין וגרמניה) והאיחוד האירופי. לפי ההסכם, מגבילה איראן את יכולת הייצור וההעשרה של אורניום ופלוטוניום למשך 15 שנים ומסכימה לפיקוח חיצוני על המתקנים האטומיים שלה. זאת, בתמורה להפסקת הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה מאז המהפכה החומייניסטית. הסכם זה נחשב גולת הכותרת של מדיניות החוץ של אובמה. טראמפ שואף לבטלו, כשם שביטל את ביטוח הבריאות שהשיג אובמה בעמל רב.

ההסכם חשוב מאוד עבור טהראן, כיוון שהסנקציות מנעו ממנה השתלבות בשוק העולמי, הרעו את תנאי הסחר שלה וצמצמו את השקעות החוץ במדינה. ביטול הסנקציות, העריכה איראן, יאפשר צמיחה מוגברת והעלאה של רמת החיים.

הוויכוח בעניין היתכנות ההסכם החל הרבה לפני המו"מ. האפשרות של הסכם הייתה מותנית מלכתחילה באופן בו הוגדרה בעיית ה"עולם" עם איראן. כאשר מתייחסים לבעיה כפיתוח גרעין לצרכים צבאיים באופן צר ומוגדר, אפשר להגיע להסכם. אך אם המטרה בהסכם היא קיבועה של איראן תחת משטרה הנוכחי כמדינה חלשה צבאית וחסרת השפעה במרחב שבו היא ממוקמת – אי אפשר לצפות שאיראן תסכים למהלך שמשמעותו – תכתיב שיחליש אותה דרך קבע.

אפשר לראות דמיון בין הגישה הניצית והלוחמנית כלפי איראן לבין יחס המערב כלפי משטרים מהפכניים אחרים: בברית המועצות, בקובה, בווייטנאם ובקוריאה. למרות ההבדל   באופיין   של    המהפכות,    מהפכות    סוציאליסטיות לעומת מהפכה אסלאמיסטית, ביקש המערב לחנוק את כולן. הצלחת פיתוח העוצמה האיראנית, שהושגה גם תחת משטר הסנקציות, הוכיחה את ריקנות גישת החניקה.

ההסכם שהוביל אובמה הושג לאחר ניסיונה המר של ארה"ב באפגניסטאן ובעיראק. טראמפ לעומת זאת הודיע עם בחירתו כי הוא מתנגד לו. בדצמבר 2016  הצביע  הקונגרס  בעד  הארכת   הסנקציות   על   איראן למרות כניסת ההסכם לתוקף. טראמפ טוען כי איראן אינה מקיימת את "רוח ההסכם" מפני שהיא מפתחת טילים בליסטיים ותומכת בתנועות "טרור". ההסכם, כפי שנחתם ב-2015, אינו כולל את שאלת פיתוח הטילים (הלא-גרעיניים). אלה אמנם מפחידים את בעלות בריתה של ארה"ב, ובייחוד את ישראל ואת סעודיה, אך הם אינם חלק מהסכם הגרעין ועל כן אין להאשים בגינם את איראן בהפרתו. שאלת התמיכה בטרור היא – מי כמונו, ישראלים, יודע – בעייתית בבסיסה: ארדואן, למשל, טוען כי ארה"ב תומכת בטרור בשל תמיכתה בכורדים אותם מגדיר ארדואן טרוריסטים.

מדיניותו של טראמפ כלפי איראן מתבהרת נוכח מינוייו האחרונים: מזכיר המדינה החדש מייק פומפאו, שנכנס השבוע לתפקידו, החליף את רקס טילרסון. פומפאו  – מדינאי ניצי ומחרחר מלחמה, היה חבר קונגרס רפובליקאי וכיהן כראש ה-CIA. לתפקיד היועץ לענייני ביטחון מונה ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב באו"ם בימי בוש הבן. שני האישים ידועים בעמדותיהם הימניות הקיצוניות, ושניהם תומכים בביטול הסכם הגרעין ובשימוש בכוח צבאי לשנוי המשטר באיראן ובמקומות אחרים.

פרדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הצהירה כי איראן עומדת בתנאי ההסכם. אירופה אינה תומכת בביטול ההסכם וממסה לגבש עמדת ביניים בין העמדה האמריקאית לעמדות הרוסית והסינית. היא מבקשת להוסיף להסכם הגרעין עניינים אחרים העומדים על הפרק, אך מתנגדת לשבירת כלים. חידוש הסנקציות על איראן, אם יקרה, לא יזכה בתמיכת רוסיה וסין; יעלה את מחירי הנפט בעולם; ויפגע בצמיחה הכלכלית המתונה שהתחילה רק לאחרונה באירופה.

שינוי מדיניות המערב כלפי איראן יגרום להחרפת הדיכוי גם באיראן, ויחזק את הכוחות המתנגדים לרוחאני. הימין  המטורף, בישראל ובאיראן, מחכה למוצא פיו של טראמפ.

אבישי ארליך

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"